היא הלכה בתוך חייה כבמוזיאון מתחדש,

לצידיה ספסלים שקטים

אך היא לא יושבת.

מרותקת למראות הקירות שטופי הצבע,

רגעי הלובן, 

וביניהם פנים מוכרות ולא.

מיותר לאמר 

שתמונות מאורכות הן אלו שתפסו את עינייה...

ואולי לא מיותר.

ואני זוכרת את עינייה נזכרות,

זו אולי הבעת הפנים הכי כואבת שראיתי מימיי.

נראתה לי כמו ניסוי מעבדה,

כמה אפשר לעורר בה רגש.

והתעורר בה עד גדותיה.

בדידות טיפטפה על עינייה

וידייה כמעט שהפילו את חצי התמונה

וידייה.. לא היא.

וכמעט.

נדמה היה שהתמונות מתבוננות בה חזרה

כמו פותחות את ליבן

ומבקשות את ידה הרכה לחמם.

מיותר לאמר

שידייה השאירו טביעות עמוקות במרכז הקיר...

ואולי לא מיותר.