בערב חם אך קריר במעט,

ישבנו מעוגלים במבנה,

קראנו זה את פניו של זו.

מניחים אחד לשני לספר את שעל ליבו,

ומתגלגלים בצחוק משוחרר

לטעויות שנשמעות באוויר.

פירות טריים מלווים את השולחן

העירום ממפה,

ומעט שוקולד מפוזר ומוחבא בצלחות.

נדמה היה שזו פסגת אושר מיוחלת,

שאין דבר שאנו זקוקים לו,

יותר מאשר זו לזה.

וכסערה גדולה

יצאו מפתח הדלת והותירו

שקט וציפייה.

את תחושת האופורייה לא סחבתי

עמי זמן רב,

כאשר הקש הגיע ושבר את גבי.

הרגשתי חסרת כל,

אך היה זה בכי של התחזקות,

כבר לא התייפחתי.

ידעתי שמאותו רגע ואילך,

כבר לא אכפת לי.