היא התיישבה בפינה היחידה שהדשא שמר לה,

משתדלת לחשוף את כל כולה לשמש

מלבד עינייה.

בהתלבטות חורצת גורל,

התלבטה אם לבלות את זמנה שם בשקט

או להניח צלילי מוסיקה על ידה

שיעבירו את הזמן במחשבות ממוקדות יותר.

היא בחרה בדממה שהניחה על ליבה מנוחה.

משהו בה הרגיש בודד,

שהיא הבינה כבר את כל העולם כולו,

אבל עדיין לא יודעת כלום.

היא קראה לתמימות שבה

להנחות אותה הלאה.

היא הרגישה כיצד מבעד לצל הדקיק

שכיסה את עינייה,

הן בכל זאת מתכווצות בעדינות ויובש.

רגישותה גבלה בפשע,

והיא התלבטה מה מבין השניים יגרום לה 

להיות אחת של "לא אכפת לי",

אהבה, או שנאה.

דבר מה שהתבגר בליבה

ידע ששניהם- השקעת אנרגיה מסורה.

אך ראשה המשיך להדהד בה,

"אינך יכולה להפוך אדישה".

היא הרכינה ראשה כדי להתחמק יותר מהקרניים 

שהתחילו לשרוף את גופה.

ובחרה בדממה,

שהניחה על ליבה מנוחה.