לרגעים שקטים שאני מסתכלת עלייך

נראה לי שאת מבחינה בי בחזרה,

אפילו כשגבך מופנה אליי.

משהו בשיער שלך מספר

כאילו לא ישנת כבר חודשים,

אולי כמפחדת לפספס 

איזה ניצוץ של אהבה

שמופיע רק לרגע.

היית לי כמו תיבה..

תיבת נגינה זה בטוח,

והמילים כבר הפכו אישיות.

אבל הלסת התהדקה

וליבי הרגיש שביקשת להיסגר.

זה מוזר

שאפשר להרגיש מרחק עצום כל כך

בינך לבין אדם שנמצא ממש 

פה.

מילים בינינו לא חולפות יותר,

גם מבטים כמעט ולא,

ומספר מילים כתובות 

על השולחן המתיישן בחדר

גורמות לי לחשוב

שאת כמעט

ממש

פה.