היא ישבה מהורהרת,

קרני השמש החורפיות הציגו מופע ראווה

משעמם למדי מבעד לווילונות המרופטים.

את רגלייה קיפלה בתנוחה שעד עוד

דקות ספורות עדיין תרגיש נוחה,

ואת גבה השעינה על מעין קיר עץ

שלעולם לא יחזיר אלייה קור.

היא התבוננה בריקנות באוויר,

כאילו מנסה לתפוס את צורתו בעינייה,

אך בתוכה השתוללה מלחמה מתפרצת.

היא ידעה שאין לה הרבה זמן,

ורק התפללה שאיש לא ידע שהיא שם.

את המוסיקה החזירה לאוזנייה,

ואת טעם האהבה גילגלה לרגע בראשה.

את העייפות שבעינייה ניסתה לדחות

לעוד מספר שעות,

מהורהרת,

תוהה,

מול קילומטרים של אוויר לא ספור,

כמעט כמוהה.