זה יום קצת קריר בירושלים, רוח סתוית, אבל כמו תמיד עם מדי א׳, אני מרגישה חנוקה. זה פשוט מוזר, להסתכל עם עיניים תרות על כל עובר אורח, לחפש את הסכנה, לחשוד בכל אדם שעובר, לאחוז בנשק תוך כדי ההליכה. אני זוכרת שכשהייתי קטנה חיילים היו גיבורים גדולים כאלה, מעמד בלתי מושג כזה, ועכשיו זו אני שעוברת ליד גני ילדים ומנופפת והם צועקים חיילים חיילים! לפעמים עוברת איזו אישה, מלטפת, מבקשת תשמרו על עצמכם, תהיו בריאים, נעלמת באופק ואני נשארת שם עם חיוך מובך, ממלמלת תודה, גם את
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הא