אני זוכרת איך הייתי נדהמת מהרגע שבו דברים פתאום זזו. איך משהו שבהווה נראה קבוע וניצחי מפר לפתע את חוק שימור האנרגיה, איך מחוג של שעון זז לאחר ששנייה שלמה עצר במקומו, איך סיפרה בשעון דיגיטלי מתחלפת כל דקה. דקות שלמות, רבות, הייתי יושבת מול השעון הדיגיטלי הלא מכוון של מכשיר הוידאו, מחכה שדקות יתחלפו אחת באחרת. ההווה שלי הוא כמו מסטיק שנמתח, רגע אחד הוא גם כל הרגעים שיש בעולם כולו. ובכל זאת גם עם המודעות הזו לרגעים שהם עכשיו, שעפים ומתפוצצים ברוח כמו בועות סבון, אני עדיין סופרת שניות של מחוגים שזזים, כאילו האושר שלי תלוי זמן וזה זה שלא עכשיו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הא