היום הזה, שבכל שנה מציינים את הנורא מהכל- שוב כאן, הפעם, בדומה לשנה שעברה... אני מחוברת אליו הרבה יותר... היום הזה, שכשהייתי קטנה כל מה שידעתי זה שהערב אני לא אראה את התוכניות שאני באמת אוהבת, כבר נמצא ממש כאן.. היום הזה, שבו אני מרכינה את הראשי ופשוט זוכרת..
מריצה לעצמי בראש שעות של סיפורים מדמיינית אנשים גיבורים, יהודים גיבורים, ואז ביום הזה, אני נזכרת... נזכרת שלפני שנה וחצי דרכתי באדמה המקוללת הזו, אני זוכרת כמה שזה היה משמעותי עבורי המסע הזה לפולין.. כי בו, ביום השלישי- גיליתי למה אני כל כך גאה להיות יהודייה.
להיות נכדה לשני ניצולי שואה מדהימים, שאחת מהם לא זכיתי להכיר...
השואה זה לא משהו שמישהו יכול לתפוס במילים, גם במכתב הכי עמוק ומרגש לא אוכל להצליח להעביר בכם את התחושות..יש דברים שפשוט צריך לראות בעיניים!
יצא לי לחשוב על זה השבוע, על זה שאני בטוחה שאם הייתי קיימת בתקופת השואה לא הייתי מצליחה לשרוד, אבל אף פעם לא יצא לי לחשוב על כמה ברת מזל אני..,שלא נולדתי למצאיות הזאת מעולם...
ביתני העבודה (כיום מאוחסנות בפנים הנעליים)
ביתם של מפקד המחנה מיידנק ורעייתו
גדר ההפרדה בין המחנה לעיירה
ביתן 12 סיפור חייו של איש העדות.
המשרפות
מדהים בצורה שאי אפשר להאמין, כמה קרוב למוות גרו הפולנים, וזה הפריע למישהו?
חלון "המקלחות"
זהו.
כמה רגעים אחרי אני כבר סוגרת את המצלמה, אורזת את התיק ועם כל החוויות והצמרמורות ממריאה לישראל, להתמודד עם החיים בחזרה, בפעם הראשונה לדעת באמת מה הפירוש של להיות בחורה יהודייה בארץ ישראל, בפעם הראשונה בה אני מבינה שיש משמעות אחרת לחיים האלו..
ואני חייה...
כדאי להמשיך לספר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
פרובוקטיבית