ההרגשה הזאת.. שהכל גדול עלי, ששום דבר לא באמת מתאים לי... הנה, אני נכנסת שוב לדיכאון.
אני צריכה אותך, אבל לא את מי שאתה עכשיו...
אני צריכה את מי שהיית1 אני צריכה את מי שהכרתי.. אני צריכה את החבר הכי טוב שלי שיהיה ה בתקוה המחורבנת הזאת...
ואני לא אומרת לך את זה.. כי זה הדבר האחרון שאתה צריך לשמוע... לא טוב לך שם.. אני יודעת את זה, וזה לא באמת משנה מה תגיד .. כי לא טוב לך שם, אתה צריך לצאת החוצה.. אתה צריך להתאמץ.. לא בשבילי בשבילך.
אבל אתה לא יודע בכלל עד כמה אני צריכה אותך, את הבנאדם היחיד שיודע למה באמת באמת כואב לי, למה באמת באמת רע לי...
תל אביב גדולה עלי1 תל אביב ממש ממש גדולה עלי אבל אני פוחדת לעזוב, העיר הזאת ממכרת, אני פוחדת להישאר פה גם אחרי שנה הבאה.
קצת על המקום ההזוי שבו אני נמצאת רוב שעות היום, ברגעים הקשים הטובים המביכים והרציניים ביותר בשנה האחרונה...
במקום בו אין הפסקת סיגריה אלא רק הפסקת במבה!
כשאת עובדת במקום בו המפתח של הדלת היא האהבה והמנעול ההצלחה...
במקום בו כולם בטוחים שלי יש 15 ילדים בגילאי 9 10 11, וזה מה שהם מספרים לכולם.
המקום שבו היו תקבלי עשר חיבוקים ומחר רק מכות...
שלא תוכלי לצפות לאמפתיה מאף קטנטן, אבל תצטרכי להיות הכי סבלנית שרק תוכלי.
כשאני עוברת במסדרון ונתקלת בילדה קצת עצבנית בכתף, אז אני אומרת סליחה מהר מתוך אינסטינג- והיא שותקת...
אז הלב שלי קצת מתקמט, אבל יום אחר כך אותה הילדה נתקלת בכתף של חבר מהכיתה... ומתוך אינסטינג אומרת סליחה.
המקום שאני עובדת בו, שיכול לשאוב ממני את כל המרץ הכח והאנרגיות שאפשר, הוא המקום היחיד בו חיוך של ילד יחזיר את הכל חזרה.
בתוך עולם בו זהב נמצא רק השיניים, והחיים הם מלחמה יומיומית, החלש מתעסק רוב יומו בלשרוד , קיימים ילדים שלא זוכרים הרבה רגעי אושר, והמטרה שלנו היא ימים כאלה ליצור.
כשאני יוצאת בימי חמישי עם חברים והם לא מבינים למה יש לי מליון משחקים טיפשיים בטלפון...
אבל בזכות המקום הקטן הזה, בו אני עובדת... אני יכולה להתוודות שהערכים הולכים כרגע לפני..
זה מדהים איך 15 ילדים, כל אחד מסוגל להיות שטן יותר גדול מהשני.. מדלמדים אותי מה הם החיים האמיתיים, בהם קיימים דרקונים ונסיכים ונסיכות,
וילדה קטנה ששואלת אם נעים לי שהיא מלטפת אותי ביד,
ואני ישר חושבת שנעים לי זה ביטוי קצת דוחה, אבל עונה לה כן ומחייכת.. כי מה שנעים לה - זה מה שנעים באמת.!
היום הזה, שבכל שנה מציינים את הנורא מהכל- שוב כאן, הפעם, בדומה לשנה שעברה... אני מחוברת אליו הרבה יותר... היום הזה, שכשהייתי קטנה כל מה שידעתי זה שהערב אני לא אראה את התוכניות שאני באמת אוהבת, כבר נמצא ממש כאן.. היום הזה, שבו אני מרכינה את הראשי ופשוט זוכרת..
מריצה לעצמי בראש שעות של סיפורים מדמיינית אנשים גיבורים, יהודים גיבורים, ואז ביום הזה, אני נזכרת... נזכרת שלפני שנה וחצי דרכתי באדמה המקוללת הזו, אני זוכרת כמה שזה היה משמעותי עבורי המסע הזה לפולין.. כי בו, ביום השלישי- גיליתי למה אני כל כך גאה להיות יהודייה.
להיות נכדה לשני ניצולי שואה מדהימים, שאחת מהם לא זכיתי להכיר...
השואה זה לא משהו שמישהו יכול לתפוס במילים, גם במכתב הכי עמוק ומרגש לא אוכל להצליח להעביר בכם את התחושות..יש דברים שפשוט צריך לראות בעיניים!
יצא לי לחשוב על זה השבוע, על זה שאני בטוחה שאם הייתי קיימת בתקופת השואה לא הייתי מצליחה לשרוד, אבל אף פעם לא יצא לי לחשוב על כמה ברת מזל אני..,שלא נולדתי למצאיות הזאת מעולם...
ביתני העבודה (כיום מאוחסנות בפנים הנעליים)
ביתם של מפקד המחנה מיידנק ורעייתו
גדר ההפרדה בין המחנה לעיירה
ביתן 12 סיפור חייו של איש העדות.
המשרפות
מדהים בצורה שאי אפשר להאמין, כמה קרוב למוות גרו הפולנים, וזה הפריע למישהו?
חלון "המקלחות"
זהו.
כמה רגעים אחרי אני כבר סוגרת את המצלמה, אורזת את התיק ועם כל החוויות והצמרמורות ממריאה לישראל, להתמודד עם החיים בחזרה, בפעם הראשונה לדעת באמת מה הפירוש של להיות בחורה יהודייה בארץ ישראל, בפעם הראשונה בה אני מבינה שיש משמעות אחרת לחיים האלו..
אני מחפשת דרך להגיד את זה בצורה הכי ברורה, אבל לא תמיד אנחנו מוצאים סיבות לגעגוע... אולי זה פשוט המרחק... גם כשאתה כל כך קרוב... אולי זה פשוט השינוי גם כשבחוץ אתה נראה אותו הדבר. אני פוחדת להגיד לך שאני מרגישה את הריחוק הזה.. אולי כי בפנים אני מקווה שאתה לא... ואני פוחדת שאם אני יגיד לך פתאום תשים לזה לב...
אני לא פוחדת לאבד אותך... כי אני לא באמת מצליחה להאמיןשיש סיכוי שזה יקרה.
אבל אתה רחוק ולפעמים אני מרגישה שכבר איבדתי.
הייתי רוצה שתחזור לרגע אחד לכאן, ותישאר... נשתולל אני מבטיחה לך.. נהנה ! נעשה שטויות כמו שהיינו ילדים, אם תחזור...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
פרובוקטיבית