כל החיים שאנחנו מבקשים להיזכר ברגעים היפים ביותר שלנו אנחנו מתמקדים בהתחלות.. מספרים על הפעם הראשונה בה למדנו לדבר, איך המילה אבא התגלגלה על הלשון והרגשנו הכי מאושרים בעולם, על הפעם הראשונה בה נסענו באוטובוס ועלינו לכיתה א'... על הפעם הראשונה בה התחילו לפרוח להם פצעי הבגרות, הנשיקה הראשונה.. החבר הראשון...
תמיד נאחזנו בהתחלות חדשות, ברגעים הכי ראשוניים בהם עוד לא הכרנו את הצער... בהם הוא לא היה קיים עדיין....
אתם יודעים מתי אנחנו מפסיקים להאחז ברגעים הראשוניים? ברגע שאנחנו מתחילים לאבד.... כשכל מה שנשאר לנו מהדברים או מהאנשים היקרים לנו ביותר הופך לזיכרון, לאבק גדול מאוד של כלום... למשהו הכי פחות מוחשי שקיים...
זיכרון...
ברגע שאנחנו צריכים לספר על רגע מסויים שלא יחזור.. אנחנו נאחזים ברגעים האחרונים...ברגעים בהם עוד היה לנו את אותו הדבר.. אם במקרה שלך זה עיפרון המזל.. או במקרה שלי זה חבר הכי טוב...
אז עכשיו אני יושבת כאן, מריצה לעצמי את הרגעים היותר יפים שלנו יחד ועולה לי בראש התמונה האחרונה.. הפעם האחרונה בה היינו יחד ישבנו על הספה בסלון ושיחקנו קלפים במשך שעות, וצחקנו.. צחקנו על הכל.. צחקנו לפחדים בעיניים, צחקנו על הרגעים הקשים, על ההתמודדות המחשלת, עלייך עליי...
על הכל!
אני חושבת שזאת הפעם היחידה שנאחזתי בפעם האחרונה ולא בפעם הראשונה..
ואני חושבת שאני כם יודעת למה אנחנו לא נתפסים לפעמים האחרונות...
אולי זה פשוט כי קצת קשה לנו לקבל את זה שהם אחרונות!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
פרובוקטיבית