אז אתם יושבים?
אוקיי אז ככה...איך אני אגיד את זה בעדינות...?! טוב אל תיבהלו אבל...ממש קשה לי לגור איתכם!
כן, חזרתי לגור עם ההורים לפני שבוע בערך, אחרי שאחותי עזבה את הארץ ועברה לגור בברלין. אמא שלי טענה שזה יועיל לי, אני לא צריכה לעבוד, אני יכולה להתרכז בלימודים, ועכשיו כשאחותי לא בבית יהיה לי את כל השקט שאני צריכה.
אבל, אחרי קרוב ל-4 שנים שגרתי בדירות שכורות, שנתיים וחצי באזור תל אביב, ועוד קצת בעיר הולדתי, אני פשוט מתחרפנת!
זה לא אשמתם, הם מתנהגים כרגיל, מה שמעולם לא הפריע לי יותר מדי. כמובן שלכל אחד יש את הדברים הקטנים האלה שמעצבנים את השני, אבל לפני שעזבתי זה ממש לא היה בעייתי. ברם, עכשיו אחרי שחזרתי, אחרי שהייתי כל כך הרבה זמן מחוץ לבית וסיגלתי לעצמי כל מיני הרגלים משלי (כמו למשל ללמוד מתי שיש לי כוח ולא כשאמא אומרת לי, כי קיבינימאט אני כבר לא ילדה קטנה וזאת לחלוטין האחריות שלי!), ההרגלים שלהם פשוט מציקים לי לרמה שאני כל הזמן בסטרס וכל הזמן רבה איתם.
אני יודעת שזאת לא אשמתם, ואני יודעת שנסיבות החיים פשוט הכריחו אותי לחזור לגור כאן, אבל אני לא יכולה. יש לי מבחן עוד ארבעה ימים, עם כמות חומר יחסית קטנה, שכבר אני די מכירה. אז אתמול ישבתי וראיתי טלוויזיה רוב היום. אבל חלילה שאמא שלי תבין שזאת זכותי, והאחריות שלי להחליט מתי להתחיל ללמוד למבחן באוניברסיטה, היא תתיחס אלי כמו לילדה בתיכון ותשאל אותי עשרות פעמים אם אני לא צריכה לקום ללמוד אולי?!
אבא שלי לעומת זאת (או שיותר נכון לומר בדיוק כמוה), לא מוכן להרגלי השינה שלי. אני התרגלתי ללכת לישון מתי שאני רוצה, וכל עוד אין לי מחויביות לשעות מסוימות של היום, לקום ביקיצה טבעית שאצלי בתור בנאדם יחסית עצלן זה באזור השעה 11:00/12:00. חלילה שהוא יתן לי לישון כל כך הרבה שעות (או יותר נכון יחסית מעט אם לוקחים בחשבון את השעה שבה הלכתי לישון). כל בוקר מאז שהוא הבין שאני צריכה ללמוד למבחן הוא מעיר אותי באזור השעה 10:00, ואומר: השעה כבר 10:00, את לא צריכה לקום ללמוד או לעשות משהו, אין לך תוכניות?
לא! אין לי תוכניות! אם היו לי הייתי קמה! אני שנים הסתדרתי בלי שיציקו לי כל יום ב-10:00 על השניה ולא פספסתי שום דבר! מעולם!
הם פשוט לא תופסים שהילדה הקטנה שלהם כבר גדלה. אני מבינה שככה הורים, ואני מבינה שאין מה לעשות וגם כשאהיה נשואה עם ילדים הם עדיין יראו אותי בתור הילדה הקטנה שלהם. אבל זה כבר ממש מוגזם!
4 שנים מחוץ לבית! 4 שנים שעשיתי כל מה שהייתי צריכה והוכחתי שאני אחראית לעצמי ומסוגלת לדאוג לעצמי לכל דבר לא הספיקו להם בשביל להבין שאם אני ישנה רחמנא ליצלן בשעה 10:00 בבוקר זה כנראה כי אין לי שום סיבה הגיונית לקום לפני זה! ואם אני יושבת ורואה טלויזיה חלילה וחס באמצע היום שלא נדע מצרות, זה כנראה כי יש לי שבוע שלם ללמוד למבחן שאין הרבה מה ללמוד אליו!
הייתי בטוחה שזה יעבוד, כי הרי כבר הוכחתי שאני מספיק אחראית אחרי שדאגתי לכל ענייני לבד מבלי לבקש אפילו מעט עזרה. פעם ראשונה בכל השנים האלה שאני מבקשת את העזרה שלהם, אבל בלי הגזמה מיותרת, פשוט אם אפשר לחזור לחדר הישן שלי שגם ככה אף אחד לא משתמש בו חוץ ממני בסופי השבוע. כי מה לעשות שבגלל שאני כל כך אחראית ולא רוצה להיכנס למינוס בבנק, אחרי שעזבתי את העבודה כי אני כל כך אחראית ולא רציתי להיות אחראית למקרה הרצח של הבוסית שלי, הייתי חייבת לחזור.
אז אם הוכחתי כבר שאני אחראית, למה הורי היקרים לא מניחים לי?! אני יכולה להבין את הדאגה שאני אוכלת כמו שצריך, אני יכולה להבין את הדאגה שאני לא מבזבזת את כספי על שטויות, אבל להיכנס לי לחיים לרמת השערה?! למה?! איפה טעיתי?!
כשאחותי הייתה גרה בבית והייתה ישנה עד מאוחר רבות הפעמים שבהן דיברתי עם אמא שלי ושאלתי לשלומה והיא ענתה: ישנה. כאילו זה ברור מאליו שהיא יכולה לחיות את אורך החיים הזה. אבל אני?! לי אסור! אני לא יכולה לישון עד מאוחר, אני לא יכולה לבלות יום שלם בחדר שלי מבלי לשבת מעט בסלון ולשתף בכל מעללי חיי, אני לא יכולה לא לחזור הביתה בלילה מבלי להודיע, אני לא יכולה לעשות את כל מה שהאחים היקרים שלי היו עושים כשהם גרו בבית.
כזאת טעות לחזור! אבל אין ברירה! אין לי עבודה, אני לא מוצאת עבודה חדשה כי אף אחד לא רוצה לקחת סטודנטית שלומדת בין 4 ל-5 ימים בשבוע, אין לי ברירה!
כבר צעקתי, התרגזתי, נזפתי ומה לא?! כדי שהם יבינו שזאת אחריותי הבלעדית ושאני בן אדם בוגר ואחראי. אבל שום דבר לא עזר!
אין לי כבר מושג מה לעשות! ועבר רק שבוע!
עצה לחיים ממני חבר'ה- אם עזבתם את הבית, גם אם המצב קשה, גם אם לא נראה שיש אור בקצה המנהרה, תנסו למצוא כל פתרון אחר רק אל תחזרו הביתה!!!
שלכם,
JANE
בבלוג זה
בכל הבלוגים
