אתמול הגעתי לבית של ההורים שלי לחגוג את היומולדת של אבא שלי.

על השולחן בסלון היתה מונחת ערימת צילומים ואבא אמר- תראי מה מצאתי בבוידם.

אלה היו צילומים ישנים מרוסיה, מהילדות שלי, שמעולם לא ראיתי.

כל חיי אני חיה בגעגועים לתקופה ההיא, לחיים שלנו ברוסיה, לפני העלייה, לפנ ההתבגרות.

בשנים האחרונות אני מנסה להפתכח מהחלום שאותן שנים ראשונות של חיי היו רק טוב ולשכנע את עצמי שמדובר בראיה קצרת עין של ילדה קטנה שהיתה בוודאי עיוורת למורכבות של העולם שבו היא חיה.

בין כל התמונות , התמונה שהכי תפסה את עיני היתה של הורי- אימי רק שנה מגילי כיום- לאחר הלידה שלי ואבי בגילי ממש.

האושר שמוקרן מפניהם, קלילות של נעורים, שמחה כנה וטהורה ושלווה פנימית.

כשאני מסתכלת על תמונותיהם היום, כעבור 27 שנים, הם נראים לי אנשים אחרים. אולי התווים עדיין מזכירים את הזוג בתמונה, אך ההבעה ממש לא.

מי הם היו אז? ולמה החיים שינו אותם כל כך? האם הם ישנו גם אותי?

כשאני מסתכלת במראה ורואה את הקמטים הזעופים בין הגבות שלי אני מתגעגעת לימים ההם,

כי אולי אחרי הכל זה כן היה מושלם ואמיתי.

צינית