שבו נא ילדים יקרים, ואספר לכם סיפור.. בתוכניתנו אנו סוקרים את גוף האדם, דיברנו על מערכות הפריה והרביה של שני המינים (ביציות ומקל טימטום), ובפרק היום נדבר על הפה.

פה האדם הוא איבר מיוחד מאוד וחשוב מאוד, במיוחד למין הנשי. האגדה מספרת שלאחר שהאדם בגן עדן התלונן לאלוקים על שמשעמם לו בגן הנפלא, החליט אלוקים לברוא "עזר כנגדו". זו היתה ההחלטה הקלה, ההתלבטות היתה כעת, מהיכן לברוא אותה.. לאחר מחשבות רבות ומרובות, ואף התייעצויות עם חבר המלאכים הוחלט לברוא את האישה מצלעו של האדם. ומה עניין שמיטה להר סיני, או לחילונים מבינכם: מה עניין שחת לתחת.. ובכן חלק מההתלבטות של אלוקים היתה האם לברוא את האישה מהפה. אך לבסוף נמלח אלוקים מדעתו לעשות כן, על מנת שלא תהיה, האישה הראשונה, דברנית גדולה. יש שיגידו, ואני מבינהם, שלא כ"כ הצליח. כלומר, ללשון שלנו יש שני מחסומים השיניים והשפתיים אשר באופן סימלי באים לרמז לנו שאנחנו צריכים לחשוב לפעמים על מה שאנחנו מוציאים מהפה... שוב, יש שיגידו, שהעיקר הכוונה...

היום הייתי אצל רופא השיניים, תסכימו איתי כולכם שזמן איכות עם רופא השיניים שלכם הוא לא בדיוק השתזפות ללא חלק עליון באיים של תיאלנד.. התחילו מחשבותי לנדוד בזמן שדקרו אותי במחטים, דחפו לפי אצבעות וקול מקדחה התהדהד באוזניי...

ב"ללכת על הכל" עם ברוס "ד'ה טוליפ" וויליס, עלה הגאון על הרעיון שלרופאי שיניים יש נטיות התאבדותיות, אני טוענת, ואיך שלא? בזמן שרופאים אחרים ששקדו את לימודיהם לא פחות זמן, בוחנים לב, כליות, מוח, ביציות – איברים מרתקים לכל בר דעת, רופא שיניים מתעסק בשאריות מזונו של הפציינט שלו.. מה הוא אכל היום בבוקר, אתמול בצהריים, ורחמנא ליצלן, אם המקרה באמת גרוע, לפני חצי שנה.. אמנע מתאורים מחרידים של דימומים, שפריצי דם, חצי פנים רדום ועוד מיני ירקות..

המסקנה שהגעתי אליה בתום הטיפול, בעודי מסדירה את נשמתי ומנסה בשארית כוחותיי לשכוח את מנגינת המקדחה היא, שאמנם סיוט לבקר אצל הרופא שיניים שלך, אבל בהתחשב בכסף שהם גובים על כל דקירה קטנה (מי יתווכח עם רופא השיניים שחייך בידיו) ובנטיה ההתאבדותית שלהם, אני חושבת שאני צריכה לחפש חבר, שאבא שלו הוא רופא שיניים...

בברכת חג סוכות שמח (לבן, מחייך ובלי חורים...)

סינית