למרות שיחות החרא, למרות מקהלת הנחירות שלא נתנה לי לישון ולמרות שכמעט מתתי..השבת הזאת הייתה במקום.

קודם כל, בגלל החגים. כאילו, כמה אפשר?! -אני שואלת-האם יהיה לזה סוף??? כמויות המזון המגוון שזורם לי לתוך הקיבה בחודש האחרון, יכול להאכיל גדוד שלם בסומליה, במשך שנתיים. כמות "זמן האיכות" שאני עושה עם כל אחד מבני המשפחה שלי, לחוד וביחד, כולל החתולה, כולל דודים ובני דודים, כולל הכלב של השכנים, גורמת לי לחשוב ש"איכות" היא אכן מילה גסה. כמה אפשר, לבשל, לנקות, לחייך- כל חובותיה של עקרת בית למופת שנופלות עליי בחגים, די! מספיק! לא עוד!

אז כן, השבת הזאת הייתה במקום.

ובנוסף להשמנה ובנוסף לשעות ארוכות אצל פסיכולוג שצפויות לי אחרי מנת יתר של זמן איכות משפחתי, הגיע החורף.

כאילו שמישהו באמת אוהב חורף. לא, לא, לא! גם אתם, אלה הטוענים שאוהבים אותו, טועים ובגדול. אתם אוהבים שמיכות פוך, אתם אוהבים את ריח הגשם, אתם אוהבים להתכרבל בבית עם בת זוגתכם... יופי, שקל? דגל? בלון? מזלג?

אני אומרת, אף אחד לא הזמין את החורף ושילך הביתה! וחוץ משפעת (העופות), חוץ מהבוץ והגועל והרוח והחושך בחמש בצהריים, החורף גם מרפה את ידיהם של רווקים ומדגיש את הבדידות של הקיום האנושי. אני כבר אסביר, אבל שתדעו שבמדינות קרות כמות ההתאבדויות גדולה בהרבה מאשר במדינות חמות (נתון סטטיסטי אמיתי!) ובטח מדובר ברווקים...

בקיץ, נשים עצמאיות, חזקות ויפיפיות שכמותי, מתרוצצות עם ציצי בחוץ (למי שיש), עם השמש על הפנים, וכפכפי אצבע ומתצפתות זכרים טעימים בחופי רחצה ציבוריים. איזה כיף! הקיץ הוא אנרגיה וחגיגת העצמאות והכוח האישי, הנשי, השמשי.

אבל בחורף, השמיים קודרים, כולם דחוסים בתוך מעילים מנופחים (חוץ מפרחות סתומות שלא מפנימות את הקור מהעדר חמצן במוח), אף אחד לא רוצה להתרוצץ, לקפוץ, לרוץ. כל מה שנשים נפלאות ואדירות כמונו רוצות הוא לשבת בבית, בתוך שמיכה בצבע ורוד קרם, שקועות בזרועותיו החזקות של איזה זכר. הקור, הלחות, הצינון המתקרב פשוט מרוקן אותנו וכל מה שאנחנו רוצות זה שמישהו יחזיק אותנו. כמובן, שאף אחד לא בא, כמו בכל חורף. אח, דיכאון רצחני!

אז כן, השבת הזאת הייתה במקום היא איפשרה לי לצחוק המון, לתפוס את נגיעותיה האחרונות של השמש, את ליטופי הקיץ שעוזבים אותנו בימים אלה..

כשנסענו במוצ"ש לירושלים יכלתי לראות מחלון המכונית את צילו של יום קיץ הולך ודועך..

צינית