והנה כבר היה נדמה שחיי קיבלו תפנית חיובית מאוד, דייט לוהט עם הרווק, סט סאטן מפנק, חודשים בחדר-כושר מראים את אותותיהם, באמת החיים יפים.. אבל היום, נגמר הפיקניק.. היום, אלפי המוני ומליוני סטודנטים התחילו את שנת הלימודים, ועיננו כבר יבשו מדמעות..

בעוונותיי גררתי את התואר שלי, ואני כבר שנה רביעית באוניברסיטה. איזה סנדוויץ' עוד לא קניתי, באיזה שולחן משולחנות הספרייה עוד לא נרדמתי, אפילו הנוף המדהים של חומות ירושלים וכיפת הסלע המשתקפים מחלונות הכיתות כבר אינו מרגש אותי.. באין אונים זרקתי לתיקי דפדפת אחת, עט כחול, עט אדום וכיוונתי את פעמי למעוז ההשכלה הגבוהה בירושלים..

והנה אני יושבת בשיעור הראשון לשנה מבורכת זו, וכבר משתעממת וכבר מתרעמת. הסטיגמה על החיים הסטודנטיאלים בה הסטודנטים, אם במעונות ואם בדירות מצ'וקמקות שזה עתה שכרו חיים להם בגן עדן קטן, לומדים ביום ומזיינים בלילה.. אה, כן, סליחה על המילה הבוטה אבל הסטודנטים לא מפסיקים לזיין גם בשעות היום.. כשהקשבתי לכל מיני התפלפלויות של התלמידים עם המרצה לא יכולתי שלא לדמיין כיצד הזעקה שלי: "תפסיקו לזיין את המוח!!!" מרעידות עוד כמה אבנים בכותל. כאילו, מי שסיים תואר, אפשר בכל מאת האחוזים להיות בטוח שהוא סיגל לעצמו את היכולת להגיד את הברור מאליו בלי לומר את הברור מאליו, לשאול שאלה כ"כ ארוכה שאף אחד כבר לא זוכר מה הוא שאל, ולהצליח להביא את הלשון שלו להיות כ"כ רחוקה עד שהוא מלקק למרצה את התחת ועוד ממקום מושבו (לשימושים אחרים, זה לא המקום...) כמה פלצנות במקום אחד!! די לא יכולתי לסבול את החרפה ויצאנו להפסקה..

והנה, בדשא יושב לו הבחור שמשנה א' אני כבר מתכננת את חתונת הכסף שלנו, מנופף לי לשלום... ואז כאילו סיגלו להן רצון משל עצמן התעופפו להן הביציות שלי ועטפו אותי בחום שכה היה חסר באותו הרגע בירושלים הבירה.. ממש לא ברור! כאילו רצו לנצל את ההזדמנות האחרונה שלהן לפני שהן נכנסות לשינת החורף שאלוקים יודע מתי יצטרכו אותן בפעם הבאה והן התחילו לפעול, והנה בחור אחר, מהעבודה קורץ לי עין..

והנה אני יושבת כאן וכותבת את קורותיי היום, וחושבת, שלימודים גם אם קשים, אינם כה נוראים, כשיש עם מי (רצוי זכר) להעביר את ההפסקות בדשא...

סינית