בחיים שלי לא חשבתי שאני, תמר, סינית בשבילכם, אעשה את הנורא מכל, אגיע לרמה כזו של פשע נגד כל האמונות שנגדם לחמתי כל השנים, רק לפני כמה ימים איימתי על חבריי באקדח סיכות טעון פן יעשו את השגיאה הנוראה, ועכשיו נפלתי בה גם אני.

בחיים שלי לא חשבתי שאני מסוגלת לעשות כזוועה הזו. בהתחלה שללתי את זה מכל "אני?! מה פתאום, בחיים לא!", ואחר כך התחלתי לחשוב "הרי כולם עושים את זה", ו"איך אני אמצא את עצמי בחברה אם גם אני לא אצטרף", "אבל רק פעם אחת". אבל משניסיתם פעם אחת זו נקודת ה'אל חזור' והעונש קשה מנשוא. כי על טעויות משלמים.. הכי קשה לי זה להיות עם אנשים שעשו בדיוק כמוני, אנשים מחליאים, מגעילים, כאלו שאתה פוגש רק כשאתה חוצה את הקו. איך אנשים מתדרדרים למצב כזה. אני לא יודעת.

אני מתחילה תואר שני.

כן, כן, הפרחים לצה"ל, הכינו ממחטות מראש. מישהו יכול להסביר לי בבקשה, איך אני שאומנם שרדתי בגאון את לימודי התיכון, אבל חשבתי שזהו, נגמר, פתאום הנה אני ממשיכה לתואר ראשון, ואני מפחדת להגיד את זה שוב, ממשיכה לתואר שני?! ועוד מרצוני?!?

מה דפוק אצלי? מה לא בסדר בערכים שהקנו לי הוריי? הרי עד לפני שבוע וקצת התלוננתי שנמאס לי כבר מהאוניברסיטה!! אכן, עולם אכזר.

אבל מצד שני, אני חושבת לעצמי, מה הסיפור הגדול? סך הכל תואר שני במזרח אסיה. מה כבר אפשר לעשות עם זה? במקום תעודה אחת במזרח אסיה, שאפשר לנגב בה את התחת (תסלחו לי על הביטוי) כעת יש לי שתי תעודות.. אחת לעכשיו, ואחת שאשמור לאחר כך.... אז אולי זה לא כזה אסון..

היום ישבתי בשיעור הראשון שלי בלימודי M.A (ככה זה, כל מי שרוצה שיחשיבו אותו, מדבר באותיות אנגליות) ותהיתי ביני לבין עצמי מי הביצה ומי התרנגולת: סטודנטים שממשיכים לתואר שני הם פלצנים או שפשוט תוכנית התואר השני היא פלצנית מיסודה.. בקרב הפותרים נכונה תוגרל חולצה..

עזרו ילדים יקרים לסינית בבעייתה, צבעו את כל העמוד ורק את התשובה השאירו בלבן..

כן, כן תוגרל חולצה...

סינית