משהו משתנה. תקופה של חמש שנים מסתיימת. הייתי בשבת חברות האחרונה שלנו.

כבר 5 שנים היינו החברות הכי טובות, רשת הביטחון אחת של השניה. היינו מתראות לפחות פעם בחודש ועושות שבתות יחדיו. היינו מדברות בלי הפסקה על גברים (שאין ושיש) וחתונות וחזיות וחלומות. היינו מרכלות וצוחקות וזורקות כריות וחפצים כהים אחת על השניה. היינו בונות לנו גן עדן קטן של יום וחצי ולא מפסיקות לחייך. שמיכות ורודות, עוף ברוטב ובשמים ריחניים...

הכל צריך להסתיים מתישהו. בעוד קצת יותר משבועיים אחת מאיתנו תתחתן ותורן של האחרות לא יאחר לבוא (חוץ ממני כנראה). האם אפשר לשים את האצבע ולהגיד: הנה  עכשיו הסתיימה תקופה? יכול להיות. אתמול כשארזנו את התיקים שלנו ונכנסנו למעלית הרגשתי שדברים משתנים. גם כשדיברנו על משכנתא, מוצרי חשמל ותינוקות, ידעתי שמשהו אחר מתחיל לקרות. או שזה התחיל כבר מזמן? וזה לא רק הרבעייה שלנו שעוברת פאזה...

אח"כ הלכתי לבקר ידיד בדירה החדשה שלו ברחביה. בהיתי בו מתקין מדפים לשותפה הטרייה שלו ומספר לי בהתלהבות מחויכת על החברה החדשה שלו. גם הוא היה חלק מהשינויים: מפועל בניין-צנצנת לסטודנט שאפתן וחברמן... אח"כ כשהלכנו ל"על האש", עם כל החברים, שמתי לב ששיחות הסקס התחלפו בדיונים על הנדסת קוואנטים ועל מחיר החבילה המשולבת של הוט...

"צריך להתבגר"- חשבתי. אי אפשר להישאר במקום. צריך להתקדם תוך כדי תנועה, להתחיל להמשיך, לזרום קדימה....

למה הכל נמצא איכשהו מאחורי מסך אפור של מועקה, נוסטלגיה וחוסר וודאות?

צינית