אתמול, או איך שאומרים הפלצנים, "בשנה שעברה", בערב, צפיתי עם עוד שלושה מידידיי בסרט הנודע "מועדון קרב". כל סרט של בראד פיט נחשב בעיני לחובת צפייה ממדרגה ראשונה. כי בואו נודה בזה. הבראד הזה הוא חתיכת דבר טעים למראה וג'ניפר אניסטון ממש לא צריכה להתבכיין שהוא עזב אותה, אלא להודות על שזכתה לטעום מהמעדן המשובח לתקופה ארוכה יחסית וחוקית. אני יכולה לקשקש עוד יום שלם על הקוביות המשובחות של בראד, אבל חובה עליי להכניס קצת עומק לפוסט הזה.

ובכן, "מועדון קרב" שלא הותיר רושם חזק על ידידיי הצינצנות בדימוס, גרם לי לחשוב עמוקות. האם לכולנו יש את האני השני? המיסטר הייד שלנו? האם בכולנו גלום פוטנציאל להגיע לגדולות, להיות חזקים, אמיצים, פיקחים? האם בלי הפחדים המטומטמים שלנו, היינו יכולים, לחיות איך שאנחנו רוצים, לעשות את מי ומה שאנחנו רוצים ולהיות הרבה מעבר למה שאנחנו? והאם החצי השני הזה הוא בהכרח הרסני, כמו בראד פיט בסרט?

המחשבה הזו לא יכולה להיות סתמית, לנוכח השנה החדשה, שנת הכספים שבאה עלינו לטובה. ורבים שוכחים שזו שנת כספים בסה"כ, מה שבהחלט חשוב מאוד בעיני (לאור מצב החשבון), אבל לא מצדיק את הברכה היהודית המסורתית "שנה טובה", נו בחייכם! ויש את אלה שבילבלו את שנת הכספים החדשה עם שנת הנשיקות ושוב קישרו חג נחמד ותמים לרומנטיקה, לאהבה, מנופפים את הנישוקים והחיבוקים שלהם מול עיניהם הרעבות של אלה שאין להם! (קרי, אני)

כפי שכבר כתבתי בעבר (אין לי כוח לשים קישור, אבל בטח קראתם), לאחרונה כולם מתחלקים לזוגות. חורף, אתם יודעים. וגם אתמול הרגשתי את המכה הזו על בשרי כשנותרתי לבדי עם זוג של חברים, במסיבה. להחזיק להם נרות. לזכותם יאמר שהם לא הזניחו אותי יותר מדיי, אבל זו לא הנקודה.

הנקודה היא, שאם אני חושבת על האגו החלופי שלי- המיס הייד של צינית, הרי שהיא לעולם לא הייתה נשארת כך לבדה בסילבסטר, לעולם לא הייתה יושבת עם חשבון בנק ריק, לא הייתה שוקעת ברחמים עצמיים, משמינה ומשופעת מסרטיו של בראד פיט. לעזאזל. הצינית הזאת, (שבוודאי שמה היה לילית), הייתה עושה כאלה חיים כמו שאני כנראה אף פעם לא אזכה לעשות! אח, למה אין לי פיצול אישיות...

צינית