לא נראה לי שהיה שבוע במדינה הזאת שבה דיברו כל כך הרבה על מוח האדם. כל אנשי התיקשורת, הפרשנים, הכתבים, היועצים, החכ"ים ואיתם כל בית ישראל הפכו לפתע למומחים גדולים בתחום המוח. מה נוזל מאיפה, כמה מתנפח ולאן מתנקז. כל אותו מידע יקר שאגרנו במהלך שנים של צפייה אובססיבית באי. אר הפך לפתע לשימושי. והמטרה של השיח האנטומי הענפי הזה, היא להסב את תשומת הלב מהעניין המרכזי: אנחנו מדינה ללא מנהיג.

כמובן שאף אחד לא אומר את זה ממש. אולמרט הפך לפתע לכוכב נולד, כל מתחריו האחרים מחזקים את ידיו בהתלהבות חולנית כמעט. ברגע שהאריה חלה, כל עדת הזאבים ממהרת להכין לו את הקבר הכי יפה ומיד לנגוס מנכסיו היקרים שהשאיר אחריו, להלן מפלגת "קדימה".

יש תחושה מוזרה שכל המדינה מתגייסת בכל כוחה להוכיח לעצמה שאנחנו בסדר. מצד אחד: אנחנו נורא מודאגים ממה שקורה לאריאל שרון, עושים ספיישלים בטלוויזיה, מכינים הדמייה גרפית של תהליך הניתוח ומתפללים לשלומו- שיחיה. מצד שני, אנחנו מספידים אותו באופן היפה והמכובד ביותר: מדברים עם איזו זקנה שהכיר בילדותו ומונים את סגולותיו כמנהיג, איש צבא ופוליטיקאי. בונים את הזיכרון שלו כפי שיחקק בקרוב בדפי ההסטוריה. יוצאים בסדר מכל הכיוונים, שומרים עליו מת מהלך. הנסיונות להראות דאגה המונית, אמורים לאפשר פרידה פחות כואבת-עשינו כל מה שיכולנו. זה כל הכאב של המצב הזה. הרי גם אם הוא ישרוד, מה הטעם באיש זקן עם צלקות על הראש, גוף משותק ועיניים ריקות? האם כך אנחנו רוצים לזכור את המנהיג שלנו? האם כך הוא היה רוצה לסיים את חייו המפוארים? מצד שני, הוא עדיין בחיים וכל עוד לא קראו עליו קדיש, איך אנחנו מרשים לעצמינו לדבר עליו כאילו כבר היה מת וממהרים להמציא לנו מנהיגים חדשים ולשכנע את עצמינו שהכל תקין?

למרות שלא הסכמתי עם המדיניות שלו בשנה האחרונה, מאוד עצוב לי.

מנהיג חזק, איש צבא מנוסה, ששכל שתי נשים ובן, בעל חזון, כוח אופי ונחישות וגם חיוך שובב למראה כבשה צעירה בחוותו (הההייי!), אדם זה הפך בשבוע האחרון לגוש של ריקמת מוח. לא רק באופן פיזי, אלא בעיקר בתודעת המדינה.

אני לא יכולה שלא לשמוע בראשי את שירו של חמי רודנר:

"ובתוך הדפים של הזמן שעבר,

אנשים נגמרים ברגע אחד,

אימפריות נופלות...

לאט..."

צינית