איך זה נגמר בשניות, בפתאומיות שבה הכל התחיל.

להתעורר לבד במיטה הרגילה, ב5 וחצי בבוקר וכעבור שלוש שעות כבר לבהות שוב במסך המחשב שבמשרד.

איפה העצים הזהובים,

הרים שטופי שמש וטיפות טל של תחילת סתיו?

הכפרים הקטנים,

עשן הארובות,

עגלות הסוסים עמוסות העצים

והזקנות הגרומות שמוכרות תפוחים.

דרכים מפותלות בין הרים עם יערות עוצרי נשימה....

הבתים הציוריים של וליקו טרנובו,

רחובותיה המפוארות של סופיה

ויופיה המרהיב של פלובדיב..

איפה האכסניות הצפופות,

מיטות של זרים,

מקלחות מטונפות

וארוחות מפנקות?

איפה הרומנטיקה של בולגריה,

יופיה הבתולי,

שמחת זקנים עניים,

ומבטם הכבד של צעירים עשירים...

ריח מי הים השחור, עלים זהובים עפים על הפנים, האחיזה החזקה שלך...

שבוע מלא הרפתקאות שנראה שמעולם לא קרה.

ואיפה אנחנו? אתה ואני?

איפה לעזאזל?  אני מחפשת אך לא מוצאת.

נראה שנשארנו שם.....

מתגעגעת,

צינית