-"הלו?"

-"לילי! מה עניינים?"

-" היי, מה קורה?"

-"סבבה, את שומעת, מה הכתובת שלך?"

-"למה?"

-"כי אני רוצה לשלוח לך הזמנה"

-"התארסת??!!!??!!!??".......

הן נפלו אחת אחת.

היינו ארבע- רווקות מבוקשות, יפות ונועזות, שהיו נפגשות מדי שבוע בקופי שופ ומרכלות ומעבירות חוויות, נוסעות לטיולים בצפון ועושות שבתות יחדיו אחת אצל השניה..

והיינו מדברות על ה"אחד"- ההוא שיבוא, ועל החתונה המדהימה שלנו, ועל החיים שאחריה... במין געגוע מאד רחוק, אגדה שעתידה לקרות ביום מן הימים.

אבל זה היה מזמן..

זה מדהים איך השתנה הריבוע המושלם שלנו למתומן מוזר, לא מאוזן... אותם "אבירים" מילאו אותו מכל כיוון ועכשיו קשה לנו להגיע אחת אל השניה..

ואולי זה בכלל לא ככה.

כי בעצם הן כולן שם, בצד ההוא שתמיד היינו מדברות אליו כאל עתיד רחוק... ואני עוד פה...בצד הזה. לא, אני לא להוטה לעבור לשם. לא רוצה טבעת על האצבע שלי, לא רוצה שמלה לבנה, לא רוצה ספות חדשות ולא רוצה ילד ברחם. לא עכשיו בכל מקרה...

אבל איך נשארתי פה לבד... איך פתאום אני במקום אחר..

איך הן כולן התגלגלו לאותו כיוון, באותו תסריט ידוע מראש ואני נשארתי בחוסר וודאות לגביי העתיד ומי אני ובכלל...

אבל זה לא שאני לא שמחה.. באמת שיהיה מזל טוב.

בעוד חודש אחת תתחתן והשניה כבר תהיה אמא והשלישית בין לבין ....

אז בינתיים , אני מכינה את הצ'קים, מוציאה בגדים חגיגיים וצנועים...ומזל טוב!

צינית