זהו זה קרה.

אחרי חודשים ארוכים של צירים, אינספור פרסומות וכמה חולצות לא מחמיאות של צביקה הדר- נולדה עוד כוכבת!!

מה שמדהים אותי בתוכנית הזאת, תוכנית הדגל של קשת , היא היכולת שלה  להכניס את השונים בחברה שלנו כל כך לבפנים, עד שהם הופכים לנציגיה הגאים. או במילים אחרות -if u can't beat them-join them

העונה, יותר מכל עונה אחרת, הצליחה כוכב נולד להכניס דמויות ססגוניות וקיצוניות לראש רשימת התודעה הלאומית.

הדבר קרה בהדרגה במהלך השנים. ראשית, החלפתה של ריקי גל במרגול - הכנסת נציגה מעדות המזרח למעוז האשכנזי, שברה את הניחוח האלטיסטי שנדף מהתוכנית. שנית, הכנסתו של גל אוחובסקי- נציג הקהילה הגאה נתן ,עוד פוש לרוח הסובלנית ונקנח בדנה אינטרנשיונל- שנכנסה סופית לקונסנזוס הישראלי. נבחרת השופטים העונה נראתה כמו קרנבל והבגדים המגוחכים בהם הלבישו את צדי, דנה והמאסטרו , שלא לדבר על רפליקות נוסח "אני מתעלפת" הפכו אותם לחיקוי של עצמם.

ולא רק השופטים הם האאוטסיידרים שהפכו לנציגי הקונצנזוס. הרי גם המנחה עצמו התחיל בתור קומיקאי חתרני - ז'וז'ו ועם השנים החליף את המונולוגים השנונים שלו בהקראת זוכים ממעטפה.

לא פלא אם כן, שלגמר הגיעו אנשים ששונים כל כך מהנוף הישראלי המצוי. מיי פיינגולד אדומת השיער הצרחנית וולדי הרוסי, הספק הומו ששר מזרחית. לא נשכח גם את מורן- כן כן עיוורים גם יכולים לעבור מסך אפילו בפריים טיים ואת חובי סטאר- תופעה בפני עצמה שגרמה לכל עם ישראל לדפוק מרפק אל מרפק וללחוש בלהט:"חובי סטאר"!

אל תחשבו לרגע שאני לא בעד כל האנשים האלה.  אני ממש בעדם. אני רק קצת חוששת לשלום המסר שהם רוצים להעביר. שמא קשת תשמיד עוד כמה דמויות מרתקות כמו ז'וז'ו חלסטרה. כי ברגע שהם שם בערוץ 2 הם מתמתנים, הם שוכחים את עצמם והולכים לשחק בטלנובלות או להנחות תוכניות מטופשות. כסף גבירותי, כסף

הזכייה של רוני דלומי מוכיחה שלמרות המגמות החדשניות והסובלניות, האשכנזיה הצפונית החמודה עדיין תנצח.

זה לא שאני לא מפרגנת לה. אבל בחייכם! האם באמת יש לה קול טוב יותר משל ולאדי? היא מרגשת יותר ממורן? היא מגניבה יותר ממיי? היא מסוגל לרקוע במרפקיה וללחוש בלהט:"רוני סטאר"?

ממש לא.

פשוט זה הרבה יותר נוח לראות אותה שם. במקום הראשון. זה מרגיע אותנו. אפשר לישון בשקט

לפני שאסיים , אני רוצה לציין לטובה את ההופעה של ישראל בר און. כן כן תגידו הגבר האשכנזי וכל זה. הוא מסרב להתבגר וזה הופך את השיר שלו "אני מצהיר בזאת" למתוק ואותנטי.

מה זה אותנטי?

צינית

נמענתי בעבר מלהביע את דעותיי הפוליטיות באופן חריף, אבל הפעם אין ברירה.

פינוי עמונה בשבוע האחרון, גורם לי להתחיל לחשוב שהמציאות שלנו נסדקת, שאנחנו שוכבים בקרקעית ולא מודעים לזה.

אני זוכרת את הכאב שחוויתי בפינוי גוש קטיף. בזמנו, אמצעי התיקשורת התגייסו בכדי לעטוף ברחמים , הצדקה עצמית וסולידריות את הפינוי הזה. ההבנייה המתיפייפת הזו התגלתה ככ"כ מזוייפת לאור העובדה שאת אותם תושבים מפונים אף אחד לא זוכר היום וזה לא מעניין אף אחד שאין להם בית ושכל הרכוש שלהם נהרס. על חופש הפרט, על דמוקרטיה, על זכויות בסיסיות מגוחך בכלל לדבר עכשיו. הזכות לחיים? חחחח. נו באמת.

אכן, פינוי עמונה הוא מפגן ראוותני של כל אותן תפיסות יפות נפש: חופש, חירות ושיוויון. כל אותן מילים גבוהות בהם מרבים מנהיגינו היקרים והלא מושחתים בכלל להשתמש בקמפיינים שלהם, בחודשים האחרונים. בכלל כל קמפיין הבחירות כבר מזמן הפך מעבר לסתם מגוחך לאור נאומו הנודע באנגלית של עמיר פרץ. זה כבר מזמן לא מצחיק. אם היה לרגע ספק שפינוי עמונה הוא לא חלק מקמפיין הבחירות של אולמרט אז בבקשה תתעוררו.

ומה עם שלטון החוק שלנו? אותם שופטים נאורים שהחליטו על הפינוי? כל אחת מהמילים "בית דין-גבוה-לצדק" מביישת את עצמה, לאור מה שקרה בעמונה. וכמובן שהמצב הפוליטי והחוקתי משתקפים בתיאום מלא בהתנהגותם של כוחות הביטחון והשוטרים. אני לא מצדיקה אותם, אלא באה לומר שהטיפול האלים שלהם בפינוי הזה נובע משטיפה מלמעלה.

וכך, כל שלושת הרשויות שלנו: המחוקקת, השופטת והמבצעת מראות את אופיין האמיתי - מדינה כל כך דמוקרטית, כל כך חופשית, כל כך נאורה! אח למאו יש הרבה מה ללמוד מאיתנו....

אבל המאבק האמיתי הוא כמובן בזירה התקשרותית. החטא הגדול ביותר של ציבור המתנחלים הוא כשל נוראי בתחום יחסי הציבור. התדמית התיקשורתית שלהם, היא זו שהורסת אותם. אם ברצונם לשרוד, הם חייבים להבין שעליהם לבנות את עצמם כמותג בעל ערכים חיוביים שיגרום לציבור לצודד בהם. המיתוג שלהם הוא הכל.  מה שקרה בעמונה התאפשר, מכיון שדעת הציבור איפשרה את זה. היא איפשרה את זה כי שטפו אותה באופן מסוים ולא אחר. התדמית האלימה והפנטית שלהם, כנטע זר שהורס את המדינה ואת שלטון החוק (בזמן שבפועל הם הופכים לקורבנות של אותם הדברים), היא זו שחייבת להשתנות.

למה לדעתי היא חייבת להשתנות? כלומר, מה איכפת לי, בכלל בתאכל'ס? מכיון שאנשים אלה הם מאחרוני נציגי היהדות הציונית (-מה זה?!) ובלעדיהם מה ישאר לנו בעצם?

פינוי עמונה הוא עוד צעד לאיבוד צביונה היהודי של המדינה שלנו, שנרמס ע"י איזושהי תפיסה מעוותת של "ישראליות" (במקום יהדות). אבל אם הדם, הצווחות, המכות והבכי זו הישראליות הנאורה שלנו, אז איזו מדינה יש לנו? ומי אנחנו- האזרחים שלה?

צינית

לא נראה לי שהיה שבוע במדינה הזאת שבה דיברו כל כך הרבה על מוח האדם. כל אנשי התיקשורת, הפרשנים, הכתבים, היועצים, החכ"ים ואיתם כל בית ישראל הפכו לפתע למומחים גדולים בתחום המוח. מה נוזל מאיפה, כמה מתנפח ולאן מתנקז. כל אותו מידע יקר שאגרנו במהלך שנים של צפייה אובססיבית באי. אר הפך לפתע לשימושי. והמטרה של השיח האנטומי הענפי הזה, היא להסב את תשומת הלב מהעניין המרכזי: אנחנו מדינה ללא מנהיג.

כמובן שאף אחד לא אומר את זה ממש. אולמרט הפך לפתע לכוכב נולד, כל מתחריו האחרים מחזקים את ידיו בהתלהבות חולנית כמעט. ברגע שהאריה חלה, כל עדת הזאבים ממהרת להכין לו את הקבר הכי יפה ומיד לנגוס מנכסיו היקרים שהשאיר אחריו, להלן מפלגת "קדימה".

יש תחושה מוזרה שכל המדינה מתגייסת בכל כוחה להוכיח לעצמה שאנחנו בסדר. מצד אחד: אנחנו נורא מודאגים ממה שקורה לאריאל שרון, עושים ספיישלים בטלוויזיה, מכינים הדמייה גרפית של תהליך הניתוח ומתפללים לשלומו- שיחיה. מצד שני, אנחנו מספידים אותו באופן היפה והמכובד ביותר: מדברים עם איזו זקנה שהכיר בילדותו ומונים את סגולותיו כמנהיג, איש צבא ופוליטיקאי. בונים את הזיכרון שלו כפי שיחקק בקרוב בדפי ההסטוריה. יוצאים בסדר מכל הכיוונים, שומרים עליו מת מהלך. הנסיונות להראות דאגה המונית, אמורים לאפשר פרידה פחות כואבת-עשינו כל מה שיכולנו. זה כל הכאב של המצב הזה. הרי גם אם הוא ישרוד, מה הטעם באיש זקן עם צלקות על הראש, גוף משותק ועיניים ריקות? האם כך אנחנו רוצים לזכור את המנהיג שלנו? האם כך הוא היה רוצה לסיים את חייו המפוארים? מצד שני, הוא עדיין בחיים וכל עוד לא קראו עליו קדיש, איך אנחנו מרשים לעצמינו לדבר עליו כאילו כבר היה מת וממהרים להמציא לנו מנהיגים חדשים ולשכנע את עצמינו שהכל תקין?

למרות שלא הסכמתי עם המדיניות שלו בשנה האחרונה, מאוד עצוב לי.

מנהיג חזק, איש צבא מנוסה, ששכל שתי נשים ובן, בעל חזון, כוח אופי ונחישות וגם חיוך שובב למראה כבשה צעירה בחוותו (הההייי!), אדם זה הפך בשבוע האחרון לגוש של ריקמת מוח. לא רק באופן פיזי, אלא בעיקר בתודעת המדינה.

אני לא יכולה שלא לשמוע בראשי את שירו של חמי רודנר:

"ובתוך הדפים של הזמן שעבר,

אנשים נגמרים ברגע אחד,

אימפריות נופלות...

לאט..."

צינית