זה כמעט חצי שנה שאני חיה כאן בהזנחה גמורה של עצמי, שיערות ברגלים שצמחו פרא והגבות שנראות כמעט תמיד כגבה שחוברה לה יחדיו..

והנה שבת אחרונה בגולה, עשיתי לי מניקור, מרחתי לק וקישטתי כמיטב המסורת, ניקיתי גבות ושפם, עכשיו רק חסר שיבוא החזק...

ביום ראשון אני טסה לפגוש את המתוק שלי באיטליה, אז אל תפריעו בבקשה, וטלפונים רק במקרה ותשמעו את פעמון חמורו של המשיח. אבל לפי מה שאני רואה זה לא הולך לקרות  מתישהו בקרוב..

למרות שאני ככ שמחה לעזוב או יותר נכון שמחה לחזור נראה לי שיהיה פתאום מוזר לשמוע אוטו גלידה ולא לרוץ החוצה עם שקית האשפה, מוזר שקיסמי אוזניים יהיו רק עוד קיסמי אוזניים ללא קשר לכמה ימים נשארו לי כאן, מוזר שתה יגיע בלי חלב בתוכו ומוזר שאפקח את עיני בבוקר אראה אותו ישן לצידי, ולא אצטרך לחזור לישון כדי שדמותו לא תעלם..

אמרו לי, מאז שעזבת הכל השתנה כאן..

וזה מחמיא לי האמת,

אבל הנה אני חוזרת לעשות קצת סדר..

נשיקות לכולם..

סינית

בהיותי "בוצדמית" חצי מזרח- חצי מערב, חצי היבשת הגדולה סין – חצי סיכה על מפת העולם-ישראל, חשתי כישראלית אך תמיד חשבתי על עצמי כסינית, וכשאני כאן – מוקפת סינים, אני לא מפסיקה לחשוב על ישראל – על החומוס, הפלאפל ונהג האוטובוס שמתחיל איתי...

האמת, נראה לי שזה כמו שהעולים מרוסיה טוענים, שב"דובה הלבנה" הם תמיד היו "יהודים" וכאן בארץ המובטחת תמיד היו "רוסים" – אבל ברמה קצת פחות מתוחה.. אחרי הכל, אין ככ הרבה סינים יהודים בארץ שנוכל לפתח תסביכים ושדים עדתיים...

תמיד הייתי עוף מוזר בנוף הישראלי כשהייתי קטנה לא חלפו עשר דקות מבלי שהיו נגשים אלי אנשים ושואלים שאלות – מתוך סקרנות.. אבל כאן אני משתלבת דווקא בנוף הזר, המערבי – אני שואלת בסינית ועונים לי באנגלית..

כך, השפה, הריח, הקול קולה של אימי, אך הידים ידיו של אבי.. מעולם לא הפסקתי לשאת את עיני ולכוון את צעדי לקראת המטרה האחת והיחידה, להגיע לארץ המובטחת שלי באמת, לפחות כך חשבתי- סין.

בכלל, סין היוותה למושא תקווה וסקרנות במשפחתי גם שני דורות אחורה.. סבי היה מביא הביתה, למנגינת ליבי של סבתי גזרי עיתונים מסין הקומוניסטית מייחל לאותה החוכמה גם אצל מדינת היהודים... אימי היתה מתבוננת בהם ומתמכרת, לציבעוניות, לאסטטיקה, ליופי האקזוטי...

כל אחד מהנזכרים לעיל טרם זכה לדרוך על אדמת סין וספק אם יממש את חלומו.. אוזניו לא זכו להיצרם מהמוזיקה החזקה, אפו לא נכווה מהריחות החזקים ולמותר לציין את הצבעים.. אפילו אבי ששורשיו שזורים עמוק בנבכיה של הבירה בייג'ינג, לא היה שם מעולם..

השבוע התברר לי כי גם אני לא אגיע לנסות לרפא את געגועיו אלי את ה"איש החולה של אסיה", למרות שאני עצמי נגועה ב"מחלה הצהובה"..

איזה סיום מקסים היה זה יכול להיות ל"משימה" הרחוקה מהבית, רחוקה מהחזק שלי..

אחרי חצי שנה, לטוס איתו לטיול ארוך במדינה שחלמתי עליה שנים רבות.. בשפה שאני כבר מתחילה לחלום בה.. להנות מהמדינה שהמקדונלס עוד לא הטביע את ה"M" הגדולה שלו בה (עדין), שעדין ישנם אנשים פשוטים שלא רצים אחרי המטבע (אל דאגה, לא הפכתי להיות קומוניסטית..)

כנראה שזה לא נועד להיות, סיבה טיפשית אולי – אבל איך אפשר לטוס לטייל במדינה חדשה כשהטמפרטורות יורדות מתחת לאפס, ואתם צריכים להתעטף מכף רגל עד ראש כדי לא לקבל דלקת ריאות?

כנראה ישנה אצבע מכוונת מלמעלה שלא רוצה שמשפחתי תגיע לשם, שאני אגיע לשם (להזכירכם כבר נרשמתי ללימודים בסין, אך ביום הטיסה קיבלתי הודעה על קבלת מלגת הלימודים לטאיוון).. לאחרונה אני חושבת שמה ישנו סוד ישן נושן שאסור לי לגלות לגבי השורשים הסיניים שלי..

אז איזה סוד את מסתירה בין אבניך, חומת סין הגדולה?

מה אסור לי לגלות?

סינית

ולא התכוונתי שפוסט שני בבלוג כאן יהיה על געגוע..

אתמול הנציגות הישראלית בטאיוון הזמינה את הישראלים בגולה, חבריהם המקומיים ועוד בוגרי בי"ס לצבא ובטחון/ אקדמיה צבאית בטאיוון לסרט "קרוב לבית"..

למותר לציין שלבחורה במצב נפשי מעורער כשלי (עם ובלי קשר לשהייתי כאן..) קצת "בעייתי" להראות את הסרט הזה..

לא עשיתי צבא, לא משנה שהטעמים הם כבר לא מצפוניים ולא רלוונטיים להיום, לא יכולתי להזדהות עם הדמויות.. אבל עם התפאורה, כן..

סיורן של חיילות מג"ב ברחובות ירושלים הוא נוף מוכר מאוד ולרוב לא מרגש בכלל, אבל לראות מכאן, במרחק אלפי ק"מ את מגרש הרוסים, את הכנסיה הרוסית הגדולה.. את רחובות נחלת שבעה, את רחוב יפו.. אי-אפשר לתאר איך פתאום תופסת אותך תחושת הגעגוע, תחושת הזרות למקום הזה, שלא שיך לי..

אפילו הד הפיגוע שהתרחש בדרמטיות בסרט החזיר אותי אחור, כשאחי שיחיה, ניצל מפיגוע בקו 6 בגבעה הצרפתית בירושלים, ואז כבר לא היה אפשר לעצור את גלי ההיסטריה…

וכנראה שגם השמים בכו איתי, והתגעגעו איתי אליכם..

אבל למרות שהיה לי כאן קשה בהתחלה, ולמרות שהתלוננתי (בסדר, ה-מ-ו-ן), אני מרגישה איך אלוקים כאן לצידי..

ואולי זה מקרה חמור של בדידות שאני מממציאה כך פתאום חברים דימיוניים שעוזרים לי.. אבל יצאנו מהסרט כל החברים וגשם זלעפות בחוץ, מזל שיש מטריה (לא לי, כמובן).. אם המשפט הידוע היה מומצא בטאיוון, היה זה "כמטריות אחרי הגשם".. פה הגשם לא תופס אותך לא מוכן, אתה נושא מטריה איתך, כאילו היתה ספר תהילים – מגנה ומושיעה..

ירדתי מהאוטובוס, ואני מדלגת בין הטיפות (אכן בלתי אפשרי) רצה מבלוק לבלוק, גם ככה אני חולה, גם ככה החזק שלי דואג, מה אני צריכה להכניס ראש חולה לדלקת ריאות? אבל פתאום אין יותר גגות של חנויות, אין מה שיסתיר אותי מהגשם... מישהו יודע איך מזמינים רופא הביתה?

"אלוקים תעזור לי", לא חשבתי שיקשיב, אבל הנה הסתתרה פה סמטה מקורה...

הגשם מכה, ואני כל מה שאני חושבת זה עליו, כבר הרבה זמן לא דיברתי איתו, דלקת ריאות כבר הבטחתי לעצמי, אז נו, נוסיף עוד נזלת וקצת חום.. העיקר שיהיה לי קצת חם בלב שאוכל לדבר איתו, לשמוע אותו אומר לי "אני אוהב אותך"..  קניתי כרטיס חיוג..

הוא כעס, גם אני חולה גם גשם זלעפות וגם נוכל לדבר עוד מעט בסקייפ – אוף! מה הוא מבין בכלל..

לאט לאט נחלש הגשם, נותן לי לרוץ את 100 המטר לפני הבית שלי כמו "שנינו יחד תחת מטריה אחת", רק שאני לבד, ובלי אף מטריה...

נכנסתי הבית, מתנשפת מהריצה, רטובה והנה הגשם שוב חוזר לסורו - מכה על הגגות..

דלקת ריאות לא פיתחתי.. רק קצת נזלת, עדות להצטננות קודמת.. רק לידיעה, רק אם דאגתם, רק אם קצת..

אוהבת..

סינית