מאז יצאה לאוויר העולם התוכנית "עקרות בית נואשות" יצאו כל עיתוני הנשים לבר-מיניהן, אתרי יח"צ של הסדרה בשאלונים מפגרים כגון: "איזו עקרת בית את", האם את סוזן חסרת עמוד השגרה, האם את ברי קרת המחשבה, לינט (שבעיני היא דמות "עקרת הבית הנואשת" האמיתית) שמצליחה להתמודד עם 4 ילדים מופרעים ובעל, נו טוב.. נחסוך במילים, ואיך אפשר כמובן בלי גבריאל סוליס הסקסית בטרוף -  לא ממש עקרת בית ולא ממש נואשת במיוחד מאז התחילה לעזור לגנן שלה ל"העמיד" דברים על דיוקם.. (לא משנה שבעלה העמיד את הדברים שלו בדיוקים אחרים..)

לשם מה ההקדמה הארוכה הזו, גם אני בעצם תוהה.. לפעמים אני כותבת ולפתע שוכחת מה בעצם רציתי לומר, יאמר לחובתה של המורה לתחביר שלי..

בכל מקרה, כבר חודש אני מתפקדת כעקרת בית, רק בלי בעל, בלי ילדים, ובלי בית שאני היא עיקרו...

סדר יומי מתנהל כדלהמן: קמה מוקדם בבוקר, בסביבות 9-10 (חחח מי מקנא בי, מי?) לומדת מעט, אוכלת הרבה.. יוצאת ללימודים, חוזרת אחרי שעתיים... לפעמים כדי לשבור את השגרה אני הולכת לשוק הסמוך לביתי ומפנקת את נפשי האומללה בעגבנייה אדומה, גזר - אם המצב באמת קשה, ופירות (יש כאן קלמנטינות!!)

המחשבה המטרידה אותי כמעט בכל רגע נתון הוא מה אני אבשל, לכמה ימים זה יספיק,  איך אבשל את זה, האם אוכל להציע להביא את המנה הזו לארוחת יום שישי אצל החברים שלי, למה האורז יצא לי דביק, האם חתכתי מספיק בצל וכו'...

אתמול הייתי בסופר, וקניתי שום..

איזה תוספת מדהימה זו לאוכל, אני ממליצה בחום:), הריח של האורז שבישלתי הריח כמו בית אמא...

מה שאני אבקש מכם, בהמלצות חמות הוא פתרון לאיך לעזאזל מוציאים את הריח של השום מהידים שלי?! היום בבוקר קמתי וכשקרבתי את מברשת השיניים לפי הרחתי את השום, לא שערתי שמקור הריח מהידיים שלי, והתחלתי לפתח כל מיני תאוריות על השותפה ובעל הבית שלי שרקחו יחדיו כיצד למרר לי את החיים, להחליף לי את משחת השיניים בתערובת של שום וכו'...

מישהו אמר פרנואידית?! חלילה...

שלכם,

סינית

אוי, אפוקליפסה עכשיו, הצינית כבר התריעה על בואו הקודר והמדכא של החורף. אין ברשותי שמיכה ורודה להתכרבל ולמרר על מר גורלי ובנוסף לכל הצרות אימי היקרה תפרה לי מצעי סטן בצבע אדום יין חושני שכעת משנפרדתי מהחבר שלי, אין שום פוטנציאל עכשווי למצעים הנעימים והמפתים..

אז חורף, אין שמיכה ורודה, אין חבר והרבה סיבות להיכנס לדיכאון.. אבל הנה החלטתי לקחת את גורלי בידי, לא לשקוע בביצות טובעניות, שהרי לאחר שהשלתי מעל עצמי קילוגרמים רבים, חבל להיכנס לדיכאון ולעודד עצמי בגלידות ושוקולדים... מה שגם יעיב על מציאת פתרון לביציותיי בעתיד הקרוב...

רצה המזל ונקרה בדרכי הרווק המבוקש ביותר בת"א, שמכל בנות ישראבלוג, בחר דווקא בי כדי להעביר ערב נעים וקריר בירושלים.. אלו המכירים אותי בוודאי לא יבינו כיצד העזתי להיפגש עם אדם שאיני מכירה כמעט ואפילו, רחמנא ליצלן, ההיכרות נסבה על שיחה קצרה במסנג'ר, ופוסטים רבים מלאי זימה ותל-אביביות בבלוג שלו שיגרמו (ואולי גם יגמרו) לכל ירושלמי טוב להעלות סומק...

נפגשנו, כמובן שהוטל עלי צו איסור פרסום על פרטי האירוע, אבל אני חושבת שהרווק סיכם זאת בצורה טובה למדי, אז אני אתן לכם ליהנות ממנו.. ומה שיש לי לומר, שמוזר אבל להיפגש עם בחור אחר היה נדמה לי רחוק מאוד מהמציאות שלי, אבל הנה אנחנו יושבים באוטו, מטיילים ברחובות ירושלים וזה הכי טבעי וכיף שאפשר..

עוד לא תמו כל פלאי באותו היום כי אז הלכתי למסיבת צאת "שמחת תורה" של דוסיבות.. אם הצינית לא תעמוד בזה היא בוודאי תכתוב על זה פוסט משל עצמה (שוב), אבל שם הכרתי עוד בחור, ובחורים אחרים שנעצו בי את עיניהם ובטח רצו לנעוץ בי גם את ציפורניהם (נו, מה חשבתם?!) ורקדתי ופיזזתי על רחבת הריקודים..

אחח, כמה טוב להיות אישה:) 

אז נכון, תמיד לימדו אותי שלא יפה לשמוח לאיד, "בנפול אוייבך אל תשמח" כך טוען הביטוי אם אינני טועה, אבל אינני שולטת בזה, אם תאמרו טבע האדם רע מנעוריו, לא אשפוט אתכם..

מסתבר, בגלל שארה"ב הרבה יותר מפותחת וגדולה מאיתנו היא צריכה לעשות הכל בענק, ובדרמתיות יותר מכל אחת אחרת.. אצלנו יש פיגועים קטנים. עשרים, שלושים, ארבעים הרוגים וברגע שארה"ב (אני לא יכולה לעצור בעד עצמי מלומר האימפריאליסטית קפיטליסטית) חושבת שהיא גילתה מהיכן משתין המחבל המתפוצץ, נפלו להם שני מגדלים ברוב הוד והדר.. אצלנו מפנים שמונה מאות משפחות מבתיהם וברגע שמתבוננת ארה"ב על הקורה במדינתנו הקטנה עם שפם דרך עיניה של קונדוליסה רייס, מביעה אנחה, ספק אנחת רווחה ספק אנחת הזדהות, היא נאלצת להתמודד עם פינוי של חצי מליון תושבים מבתיהם, אבל גם זה לא עוזר, גם לא למדינות חזקות וקפיטליסטיות כמו ארצות הברית של אמריקה.. כי יש גורמים חזקים יותר..

ההרס רב, המוות מצחין לו ברחובות, מעשי שוד, ביזה ואונס.. דרמה..

יש שיגידו אין טעם כמו טעמה המתוק של הנקמה, אחד מהם היא אני.. איש חכם וחבר טוב שלי אמר פעם: "אל תכעסי, תנקמי", אבל מי אני, מי היא מדינתי שתבוא ערום ועריה מול שריונה החזק של ההגמוניה העכשווית? ברגעים כאלו אני חדורת אמונה, תקווה.. למרות כל נביאי הזעם הטוענים שהצדק אבד, האהבה מתה, התאדה מן העולם כל צלם אנוש, לנו יש יתרון אחד גדול מכל אומה, חזקה ככל שתהיה.

אלוקים.

מה לאלוקים ולכל זה? ובטח תגידו שאלוקים לא מעסיק עצמו בנקמות אישיות, אבל מי שמכם? ובכלל מאיפה אתם יודעים? האלוקים שלי שומע את צעקת הגר והאלמנה, ומושיט ידו לחלש..

אז מי גאון של אמא, ומי עכשיו צריך את עזרת כל המדינות הקטנות שיבואו לעזרתך דוד סאם היקר?..