עד שהצלחתי למצוא מישהו שאני מבינה ושמצחיק אותי, הוא הלך לי פתאום. אתם מבינים,הוא היה קרוב אליי.ידיד.כלכך מצחיק וחמוד. והזמן היחיד שהיה לי לראות אותו היה בפעם הזאת.פעם בשבוע,בחזרות להצגה שלנו. ואז באו הפרחות המגעילות האלה מהשכבה שלי ולקחו לי את זה. ושאלו אותו.כל כך בישירות, שראיתי את הדמעות שעמדו לו בעיניים.מהעלבון,מההפתעה.לרגע הוא לא הבין ואז הוא התחיל להגן על עצמו כמובן:''למה נראה לכן? אתן חושבות שאני הומו?!חמודות,זה שאני אוהב לשחק לא אומר כלום!'' זה מה שהוא אמר להן אבל הוא נפגע.ובשבוע הבא חברה שלי כבר הודיעה לי:אייל עזב.
הרגשתי שהאדמה נופלת לי מתחת לרגליים ואפילו הייתה לי סחרחורת קטנה.אז הבנתי שהוא היה לי יותר מידיד.כלומר,לא מקבלים סחרחורת ותחושה שהעולם נגמר בגלל שידיד עוזב הצגה שהייתם בה יחד.מקבלים את זה כשמישהו שאתם אוהבים עוזב הצגה שהייתם בה יחד.זה לא הוגן.אם הנן לא היו שואלות כלום זה לא היה קורה.הוא היה נשאר אני הייתי מבינה לבד שאני אמוהבת בו ואולי אפילו היה יכול לקרות בינינו משהו... אבל לא,הן היו חייבות לשאול.להעליב.כאילו שהוא היה מגלה להן אם הוא באמת היה הומו?! ועכשיו הייתי צריכה לגלות את זה בדרך הקשה וקרוב לוודאי שאני לא אראה אותו יותר.אלא אם כן אני אעבור לקולנוע אבל זה יהיה סבל בשבילי ויש לי את התפקיד הראשי בהצגה...כלומר,ייקח לי חודשים של אהבה מרחוק וכאב ותקווה.כשהוא כותב לי משהו בצאט שאנחנו מדברים ואחר כך שוב כאב בהודאה שזה לא יקרה בינינו והוא רואה בי רק ידידה.דה סירקל אוף לייף.אוף אני כלכך מטומטמת.מצאתי במי להתאהב.
* אין לי שום בעיה עם הומואים,ולדעתי זה לא מעליב אבל...בכל זאת...
**הבלוג כתוב בזכר אך מיועד לשני המינים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אשת האמצע.