חיי כהיפית מטונפת.

ראיתי משפט נורא יפה הרגע.המשפט אמר: אי אפשר למנוע מציפורי הצער לחוג מעל ראשנואבל אפשר למנוע מהן לקנן בשיערנו.

זה היה משפט מקורי...זה נורא מעצבן...אין לי כישרון בכתיבה עמוקה מלאת תובנות,כזאת שגורמת להסתכל בפרספקטיבה שונה על החיים...קלטתי שפעם היו לי פוסטים יותר חזקים וזה מבאס אותי. אולי אני אכתוב סיפור פנטזיה? כי בעולם הלא אמיתי אני נורא טובה...אולי כי בעולם הפנטזיה הכל מסתדר בסופו של דבר וכאן לא. אבל בשביל להשקיע בסיפור אני צריכה לדעת שלמישהו אכפת...שמישהו כאן. אבל אתם לא כאן. יש לי כל כך הרבה בלוגים קבועים ברשימה...בטח לאף אחד אין אותי. אבל אני מבינה אותם...אני לא מוכשרת לא בולטת ואין לי שום דבר מעניין לספר עליו בחיים. אבל בכל זאת? רק טיפה אנשים ואני אכתוב.מבטיחה!!