חיי כהיפית מטונפת.

זעקת אימה נתקעה בגרונה של אלה.

גבה,שנשקף מהמראה היה מכוסה כולו במעין....סימנים.

רונות עתיקות שהיא לא הבינה,אותיות בשפות זרות,והיה נראה לה

שאפילו כמה כשפים הציצו אליה מהקטעים הקרובים לכתפיים שלה.

 מה לעזאזל קרה אתמול בליילה? חשבה לעצמה.

אך לא היה לה זמן להתמודד עם כל זה עכשיו.

השעון תיקתק,והמנהלת מימזי,שהייתה מוכנה לסבול את ההיעלמויות המוזרות שלה

משיעורים ואת ירידת הציונים שלה פעם בחודש,לא הייתה מוכנה לסבול איחורים.

אלה לבשה במהירות חולצה שווידאה שמסתירה את כל הסימנים  המוזרים על הגב שלה,והלכה לצחצח את שיניה.

''אלה!תזדרזי בבקשה! את תגרמי לאחיך לאחר ליום הראשון של חטיבת הביניים!''

אה,כן.אחיה.שון היה האח המושלם,עם ממוצע ציונים של 100 וחיוך של מלאך.מובן שהוא לא היה

כמוה,משתנה, ולא נאלץ להתמודד עם כל הקשיים שקשורים בכך. הוא התחיל את החטיבה מאוחר,

שבוע אחריה,ומובן שלא יכל לאחר.היא שטפה את פניה במהירות,וירדה למטה.

''את צועדת עם קאסי היום,מתוקה?'' שאל אביה,סיימון,בחיוך אבהי ''כן,אבא.כמו בכל בוקר...''

לא שאכפת לך,או לאימא,או למישהו בכלל. הוסיפה במחשבותיה.

מבינים,למשפחתה של אלה לא היה שום מושג למה אלה נראית

עייפה ומדוכדכת לעיתים,וחשבו שהם סימנים של גיל ההתבגרות,

ולכן העדיפו להתעלם מזה,ולעיתים קרובות גם ממנה,

ולהתמקד בשון,שהביא גאווה למשפחה

ומילא את המקרר במבחנים שמסומנים במאה.אלה,

שהייתה נחושה לא לאחר,לקחה את המטרייה שלה,ויצאה לרחובות הקרים והגשומים של לונדון.