חיי כהיפית מטונפת.

להלן עשרת כללי היסוד להתנהגות בקרבת ילדים שכולים ויתומים:

1.לנו מותר לספר בדיחות שחורות.זו הדרך שלנו להתמודד.אתם לא יכולים להצטרף.

2.אל תביטו עלינו ברחמים.

3.כשמישהו שכול בא ושופך קשיים לגבי השכול,אתם לא חייבים להגיד משהו.

לפעמים,לא חייבים לדבר,אפשר פשוט לשתוק ולתת חיבוק,זה מספיק לגמרי. 

4.אנחנו ממשיכים בחיים.אם תדברו על הורה או אח שלכם לידנו,לא נפרוץ בבכי תמרורים.

5.כלל מיוחד להורים:הורים יקרים,קשה לכם,גם לנו.אבל אנחנו לא חייבים לדבר על זה.אולי

אנחנו מתמודדים בדרכים אחרות.

6.ברצינות,אנחנו לא חיות.אין צורך לבהות כשאנחנו הולכים במסדרון (כלל זה נועד לטווח הקרוב אחרי שכילת קרוב המשפחה.)

7.אל תגידו שאתם מבינים.זה נורא מעצבן ויוצר תחושה של צביעות.כי בעצם,אתם לא.

8.מותר לבכות לפעמים זה ידוע.אבל כשזה קורה,תנו ספייס.לא חובה לעזוב אותנו לגמרי לבד,אבל אתם לא צריכים לקנח לנו

את האף.

9.אזכרות,לוויות,טקסים.אל תצפו להזמנה,אתם אמורים פשוט לבוא.זה לא כאילו שזאת מסיבה אקסקלוסיבית.

10. אל תקראו כללים בסיסיים להתנהגות עם יתומים.

ברצינות,כילדה שכולה,וכאחת שמכירה עוד הרבה כאלה (עמותות וזה) אני יודעת כמה זה מעצבן

שמתייחסים אליך כמו בובת חרסינה עדינה,או כמו פצצת זמן מתקתקת.בסך הכל,אנחנו סתם ילדים

שעברו חוויה קשה, ברור,אבל אנחנו גם  ילדים שרוצים להמשיך בחיים בלי שהעבר יבוא אחריהם לכל מקום. 

לפעמים פשוט בא לך לבוא למקום ולא להישפט ברגע ששומעים את המילה ''יתומה''.

אין לכם מושג מה זה לבוא למקום ולהרגיש את העורף מעקצץ ממבטי הרחמים,

או למשל מה שקרה לי,אחרי שאיבדתי את אימא שלי,קיבלתי תשומת לב עצומה בכיתה וזה גרם לי לחשוב

כאילו,אה אז אימא שלי צריכה להתפגר כדי שתסתכלו עליי.

כל אחד מכיר חבר,קרוב משפחה,שכן או אפילו מישהו שגר בעיר ואתה מכיר,

ואני יודעת שהם מרגישים כמוני,או לפחות קרוב.

אני יודעת שאמרתי לא לקרוא את זה אבל באמת תשתמשו בכללים האלה.זה הרבה יותר נעים ופחות

מביך.גם בשבילנו,וגם בשבילכם.