חיי כהיפית מטונפת.

מפלצות צומי,זה דבר מציק לכל.

בואו נודה בזה,הצורך הבלתי פוסק

של תשומת לב,הנצרך דרך סטטוסים

כגון:''אוי איזה כלבה''(ברור שאותה כלבה תישאר אנונימית עד שכולם יתקפו אותו/אותה

בשאלות)''העולם חרא,בוא נתאבד''(בסוף יתברר שהוא/בכלל לא מדוכאים,רק

 שינחמו אותם) לא מאוד מובנים לי.אני לא מבינה את הצורך הזה,

לפרסם את החיים האישיים שלך, כדי לזכות בזרקור החברתי.

אם רבת עם חבר,אתה ואולי חבר קרוב צריך לדעת.

אם אתה רוצה להתאבד,באמת,כנראה לא תפרסם את זה ברחבי

הפייסבוק כי יבואו,יעצרו אותך,

לא יתנו לך. אלה סתם מניפלציות שנועדו לעורר את תשומת הלב,

ומעצבן שהם מצליחים כל כך! המוני הודעות ותגובות בנוסח''מאמי לצאטטט!!!!'' שלא

ממש מביעות דאגה לאדם,אלא יותר דאגה לרכילות,למה שקורה,למיץ העסיסי..

כמובן,שאם הבנאדם חבר קרוב (למרות שאם  יש אדם קרוב אליכם שכזה,אני

לא יודעת עם מי אתם מסתובבים...)

אבל אם זה אדם קרוב שאתם מכירים,

אפשר לגשת בשקט,בלי הודעות שמפרסמות את הדאגה המזוייפת,

אפשר להתקשר,לשלוח הודעה,או לשאול פנים אל פנים.למה צריך להחצין את זה כל כך?!

 וכמובן,

בל נשכח את הודעות הפייסבוק

הבלתי נגמרות שמתחננות,יפה,ומציעות תמורה ללייק

הקטן שלך,כי זה כל כך חשוב שכולם יאהבו את התמונה המהממת

הזאת,ואם אפשר גם את הנושא בבקשה.אז אני קוראת

לעולם,גם לכל חסרי חוט השדרה החביבים,לומר לא!

לא תקבל ממני לייק בכוח,ואני יודעת שאתה לא באמת מדוכא!

תפסו לעצמכם חוט שידרה,והתרחקו מהמניפלוציות המטומטמות

האלה!