חיי כהיפית מטונפת.

היא הולכת ברחוב החשוך,מתגנבת בין הצללים.אסור שייראו אותה.בעיירה קטנה כמו זו,השמועות מתפשטות מהר.היא מסתתרת ממכונית חולפת מאחורי גדר מוזנחת,אבק ועלים מסתבכים בשיערה כשהיא מחלצת את עצמה מהסבך.היא ממשיכה ללכת,נעליה מקישות על הלבנים,הקולות מהדהדים ברחוב השקט.היא נצמדת על הצללים שהביאו אותה בבטחה עד לכאן.היא רואה את הבית,ורצה לרוחב הרחוב,כדי להתקרב.מצפים לה שם.החלון פתוח,והוא האות שלה להיכנס.מטפסת על חלונות אחרים,על העץ הגבוה,ונכנסת פנימה.היא נכנסת פנימה,ומתיישבת.הם התחילו בלעדיה,אך זה לא מפריע לה.היא דורשת את חלקה במשחק,וחוטפת את האקדח מאחד הבחורים.היא מכוונת אותו לסנטרה,וסוחטת את ההדק.הבחורים מריעים כשפניה העדינים נשארים ללא פגע.עוברים עוד כמה סיבובים מסכני חיים,בהם כל אחד מכוון את האקדח אל עצמו,וניצל באורח פלא.מספיק.יש לדון בעניינים החשובים יותר.היא זורקת את המשפט לאוויר,וזוכה להנהוני הסכמה מסביב לשולחן.אך קודם עליה לבצע את חלקה.הרי לא תוכל סתם להצטרף אליהם ול''פעולות''. היא תצטרך לגמול להם קודם.

היא מנחיתה חבילת שטרות בחבטה על השולחן,אך ברור לה מה הם רוצים באמת.וואטאבר,היא חושבת.היא מורידה לאט את החולצה,ונותנת להם לבצע בה את זממם.היא בחורה יפה,נחשקה בעיר הזאת על ידי בחורים רבים.לא אכפת לה.כשהם מסיימים,היא יודעת שהיא בעניין.היא זורקת את השאלה לאוויר:

''אז מה המטרה שלנו?''

עריכה: אל תשפטו אותי הייתי במקום אפל ומחזורי.