חיי כהיפית מטונפת.

שאני חושבת שאני מתגעגעת אליה,יש מין משפט מהבהב כזה במוח שלי:''זה בסדר,עוד מעט היא תחזור.''

אבל היא לא תחזור.ואני מתגעגעת אליה כל כך הרבה.איך אפשר לאבד ככה בנאדם ופשוט....להמשיך?אי אפשר.אני מתגעגעת אליה אני מתגעגעת אליה. אני מתגעגעת אליה ולשטויות שלה ולזה שיכולתי לספר לה הכל ולשיחות שלנו אבל היא לא כאן יותר, פשוט לא כאן. בום איזה מניאק החליט שלא בא לו יותר וסיים אותה בכמה דקות.והוא גמר לי את החיים כמו שהכרתי אותם ואני רוצה את החיים שלי בחזרה.בוכה תוך כדי.למה היא לא כאן, למה היא לא כאן, למה היא לא כאן.זה כמו להיתקל בקיר שקוף כל פעם.זה כזה, רגע חסר לי/בא לי משהו אני אלך לקרוא ל...אה רגע.אין לכם מושג כמה זה מתסכל,ומכאיב ומכעיס וכואב.כל כך כואב.כאב פיזי ממש.אי אפשר לתאר את זה במילים.זה כאילו שכל איבר בגוף שלך נשבר לחתיכות קטנטנות ומיקרוסקופיות.ככה כואב.כל כך כואב ואת רוצה לצרוח ולכאוב כמה שאת רוצה אבל החברות שלך מסביבך ואיך לעזאזל אפשר לכאוב כשהן מסביבך?אז אני כותבת כאן.כואב.כואב.קורע את המוח לחתיכות קטנות ומעוותות,אבל הפנים מחויכים.למה זו הייתה חייבת להיות דווקא אני?למה דווקא היא? איה.אני אלך להתקלח.ומתחת למים,מתחת לדוש,אחשוב על מה יכול היה להיות.היא יכולה לחיות,אני לא הייתי מתחילה לחתוך,הבת מצווה שלי הייתה שמחה יותר,הציונים שלי לא היו יורדים ואם כן לא בכל כך הרבה,לא הייתי צריכה לנהל את שיחת ה''את מתבגרת'' עם ספר.כל כך הרבה דברים יכלו לקרות,ולא לקרות בכלל.אני מתגעגעת אליה.אני כל כך מתגעגעת אליה.והיא לא תחזור והיא לא בסדר וזה לא בסדר.ואני לא בסדר.לא בסדר בכלל.