חיי כהיפית מטונפת.

אני לא התגברתי.אני לא בסדר.התגברתי עליך.עליך מזמן.אני אפילו רואה את הפגמים שלך עכשיו.רואה הכל הכל.אבל אתה יודע מה? על זה,בינינו,על הזוגיות,על ההתמזמזויות,והצחוקים,והחיבוקים,ולהיות חרמנית עליך (כן חרמנית אמרתי את זה)והשיחות,והתמיכה המזורגגת שגרמה לי להתרגש ביום שבכיתי.אני לא התגברתי על מה שהיה. אבל זה לא מרגיש כאילו לא התגברתי,זה פשוט מעין חבל מציק שקושר אותי אליך.ואולי זה בכלל לא על התגברות כאן,אולי אני פשוט סופסוף מרשה לעצמי לנצור את הזיכרונות שלך.ולזכור אותך,כמו שהיית עם כל הפגמים וכל המעלות,וההתמזמזויות,והצחוקים,

והחיבוקים,ולהיות חרמנית עליך,והשיחות,והתמיכה המזורגגת שגרמה לי להתרגש.מרגיש קצת כאילו קודם שכחתי אותך,ועכשיו אני זוכרת.עכשיו אני זוכרת,וזה סופסוף כאן.לא מכווץ באיזה קופסה קטנה בראש שלי כי חשבתי שאם תברח תמלא לי את כל הראש.אבל עכשיו אתה פה,בחוץ.וכן,אתה כאן באוויר הפתוח,ותופס מקום,ומזכיר לי אותך בכל מיני מעשים ומקומות.אבל אני בסדר עם זה.

כי אני תמיד אזכור אותך,אתה היית הנשיקה הראשונה שלי,הידיים הראשונות על התחת שלי (כן אני זונה מזורגגת טוב?).ואני לא מתחרטת על שום דבר.