חיי כהיפית מטונפת.

הלכתי לאט באמצע הכביש.

ראיתי ילד, מסתכל על תלולית מכוסה בעשב ומסתקרן. לא הבנתי מה שובה אותו, אולי היא נראית לו ענקית. כשקטנים, הכל נראה גדול,מסתורי. כשגדלים, חושבים במושגים של אפשר.חשיבה כזו נותנת לנו מין תחושת זכאות לסביבה שלנו, ואני חושבת שכך התפתחה האומה האנושית. בתחילה, הכל היה גדול, האמנו שהאלים שולטים ביד רמה בכדור ארץ שטוח. אבל אז התרבנו וחקרנו, כל קצוות הארץ החלו להיראות לנו כמוכרות ולכן גם כשלנו. הגענו גם לשמים ולים, התחלנו להסתכל על העולם במושגים של אפשר: אפשר להיכנס עמוק יותר, לעוף גבוה יותר, התלולית אינה עוד הר שבראשו משכני האלים. יש משהו באובדן המסתורין שגורם לנו לחשוב שאנחנו יכולים עליה, על האדמה האדירה הזו. שהיא שלנו, לביית, לעבד ולתרבת. איזו מין תרבות זו בכלל? אין תרבות בהרס שאנחנו זורעים בה בחוסר זהירות, בתחושת זכאות זחוחה. אולי זה קורה ככה גם עם אנשים שאנחנו מתאהבים בהם, ככל שאנחנו מכירים יותר חלקים בהם, אנחנו מרגישים בהם יותר בנוח. ההתנהגות שלהם מתבררת לנו, ואנחנו מטפסים ונועצים דגל בקודקודם. מרשים לעצמנו כל מיני דברים, שלא היינו מרשים, אלמלא היינו כובשים כל שביל בנפשם.

המשכתי ללכת לאט באמצע הכביש.