חיי כהיפית מטונפת.

כבר כמעט הייתי בבית כשהבחנתי בכלב אנושי. יש כאלה, ישר יודעים שהם לא לגמרי כלב, רק מלהסתכל. היה לו גם ראש של בן אדם, שזו תכונה קצת מסגירה. כן כן, ממש של בן אנוש, עם פנים חלקות וקווי מתאר של אוזניים מתחת לשיער ארוך. הסתכל בי במבט כזה של כלבים אנושיים, מבט יודע וזקן.

לא יכולתי להבחין אם הוא גבר או אישה. זה שיש לו ראש של אדם, לא אומר שאינו חלק מהעולם הכלבי, ולהם אין זמן להתעסק בזוטות כאלה.

שרקתי לו, יצאה לי שריקה נקייה וחזקה. התקרב אליי, בחשדנות, בראש מורכן, כאילו מנסה שהשיער יכסה את הפנים האנושיות שלו.

''אני לא כל כך טיפשה'', אמרתי לו בעלבון, והוא הסתכל עליי בשתיקה, כאילו שואל אותי: איך את מצפה שאבדיל, כשרובכם טיפשים גמורים,

כל כך מרוכזים בשטויות שלכם שלא תשימו לב אפילו לכלב עם ראש אדם. אבל הוא לא שאל. כלבים לא מדברים בדרך כלל, גם אם הם אנושיים.