חיי כהיפית מטונפת.

לפעמים אני כבר שוכחת לגמרי על מה אני בוכה כי זה כל כך מוטמע לי בעור שאין לי אותך אין לי אימא וזה מכאיב ואף אחד לא מבין את זה ומצד שני לא הייתי רוצה שהם יבינו איך זה לחוות כאב כל כך תהומי הוא כל כך תהומי שלפעמים נהיית לי הרגשה דומה להרגשת הנפילה כשהולכים לישון ואני מרגישה שהגוף שלי פשוט מתרוקן ואין מה שמחזיק אותי למעלה ואני פשוט נופלת לתוך התהום הזו ומתעכלת בה ואני לא כל כך בוכה למרות שהייתי רוצה לצעוק קצת עכשיו אבל אבא ישן ואני רוצה שייתן לי חיבוק אבל גם יש את שכבת הבידוד הזו שאני אוגרת ביני ובינו מאז אמסטרדם למרות שהכל כבר הסתדר

וכואב כואב כואב לי וזה לא יעבור לעולם לעולם לעולם כי זה כל כך קבוע אוני רוצה למות מזה ןלבכות קצת גם כי סנאים לא יטפסו על עצים ואנשים לא ישירו שירים באותה דרך יותר כי כל כך כואב