אני לא מאמינה לך. זה לא הגיוני. אם כן, למה לא עצרת אותי? אם כן, איך כתבת לי את המילים האלו? למה נישקת אותי שוב ושוב, למה אמרת את מה שאמרת? למה נתת להאמין שזה הולך לאנשהו? למה הכרת אותי לכל החברים המקסימים, שעכשיו אחשוש לדבר איתם?
אני סתם מכחישה. זה הגיוני מאוד. כן, כל פעם שאמרתי שאתה מקסים השתתקת. לא פינית לי זמן, לא שאלת. בקושי נפגשנו לבד, וכשכן לא היה בינינו שקט. תמיד דלקה הטלוויזיה, הסיגריה, התשוקה בינינו. גם זה היה שקרי. סובבת את הסכין בכלוב הצלעות שלי כשדמיינתי אותך מעליי, מסתכל לי בעיניים וחושב על דברים אחרים. מנסה להיות, ולא מצליח. ראיתי את התסכול גדל בעיניים שלך, בין הקשתית לאישון. ככל שגדל, רציתי יותר לברוח. שנינו כל כך רוצים שתאהב אותי, שאני באמת לא יודעת את מי אתה מאכזב יותר. תתפסי קצת פרופורציות. מאכזב, כן. עדיף משקרים. עדיף מבעוד שלושה חודשים.
גם בפוליאמוריה אין נחמה. מה עוזרת לי הידיעה שאוכל להיות עם מי שארצה, כשאני לא רוצה אף אחת? נוספים הספקות: האם כשארצה מערכת יחסים חדשה, ארצה שתהיה פתוחה? אני יכולה להיות פוליאמורית אם אני רוצה מערכות יחסים סגורות לפעמים? האם אני עדיין פוליאמורית? אולי פשוט הצלחתי להקטין את עצמי ואת הרצונות שלי, שוב? אני נמנעת מהמילה כאב. זה כואב לי. גם אם לא באותה דרך, מותר שזה יכאב. מותר לי שיהיו לי בעיות ברות חלוף. הכאב שלי לא צריך להיות תמיד בור של ייאוש כדי לקבל לגיטימציה. אתה כל כך חם, ומיוחד. היה לי נעים כל כך להיות איתך, הרגשתי בטוחה. הרגשתי בבית. התחלתי להוריד את המגננות, הרגשתי שאפשר. הרגשתי שאתה מוכן, שאתה מתכוון.
איך טעיתי ככה?