חיי כהיפית מטונפת.

קטע שכתבתי לפני כמה זמן, בסלון של סבתא, במחברת של אמון בטיחות

******

באותו יום יש שמש חמימה, רשרוש עלים מזדמן. אני נכנסת לבית הקברות דרך השער הראשי. כולם רואים, ואף אחד לא רואה. בו זמנית. כשאני עוברת בשער, ההליכה שלי משתנה. כאן, אני קדושה. אין לאף אחד ציפיות ממני. יש בזה גם משהו חגיגי, למרות שלא נעים להודות בזה. כמעט כמו בתהלוכה אני צועדת, על שביל האספלט השחוק. ישר ובסוף שמאלה, אני רואה אותך. מעלייך הברוש שמתחתיו מצטופפות החברות שלי, פעם בשנה. הפרחים על המצבה טריים. אני מרגישה חולשה פתאום. זה לא אופייני, ובכל זאת אני מתחילה לראות כתמים שחורים, אז אני נשכבת על המצבה. אולי זו השמש, אבל נדמה לי שאני מרגישה חום, מזמין ורך. אני מקיפה בזרועותיי את הבלוק המרובע, הקשה. מין חיבוק מעוות, ניסיון עלוב לסתום תהום בגבס. בכל זאת, זה כל מה שיש, אז אני מחבקת. מחבקת עד שכואבים לי המפרקים מהכיפוף הלא-טבעי. מחבקת למרות השמש, שכבר שורפת לי בגב. לא מרפה מאף פרט: השם, התאריך, הציטוט המזדיין הזה:

''ראיתי ציפור רבת יופי,

הציפור ראתה אותי''

אני אוהבת שירי קאנטרי עצובים

אני אוהבת לילות קיץ

אני לא זקנה מספיק בשביל להתגעגע

לא גדולה מספיק בשביל לקוות

ואיכשהו יש לי המון משניהם

על קו התפר אני מהלכת כמו לוליינית

וכל צעד פורם עוד ועוד

איך קוראים להרגשה הזו בלילה

לא עצבות

תוגה?

''ויבואו בני האלהים להתייצב-על יהוה ויבוא-גם השטן בתוכם:''