בפעם הראשונה שעשיתי סקס הייתי בת שבועיים-לפני-17 (ספרתי) והוא היה בן 24 ומת מפחד שאמא שלי תתבע לו את הצורה.
הוא היה מתוק ועדין ורגיש.
ואני? ריחפתי בחלל החדר מעלינו.
לא כביטוי, לא בהגזמה. פשוטו כמשמעו.
כמו בסרטים, נפשי יצאה מגופי, והביטה מטה על הגופים הזזים. לא הבנתי מה קורה, עד שבשלב מסוים חזרתי לעצמי.
הפסיכולוגית דאז אמרה שמדובר בדיסוציאציה. בגלל שהיא הייתה גרועה להחריד היא לא טרחה לבדוק ממה זה נובע.
המטפלת הנוכחית שלי דיברה איתי על דה-פרסונליזציה וניתוקים.
ואם להודות על האמת המרה והכואבת, כואבת באמת, מעולם לא הייתי "מחוברת" בסקס. תמיד מנותקת. תמיד בורחת. בורחת מעצמי, בורחת מהכול.
כשעוד אזרתי אומץ לספר לפרטנר.ית על הניתוק הם היו נחרדים, כאילו עשו משהו לא בסדר.
ואני לא הצלחתי להסביר להם שאני לא יכולה לשלוט על זה.
שלא מדובר בהם.
כיום, שנים רבות מאוד אחרי הפעם הראשונה ההיא, וכמה פגיעות ואונס אחד לאחר מכן,
מעבר לחרדה העמוקה שמעוררת בי קרבה אינטימית (לצד הכמיהה הבלתי פוסקת שלי לקרבה כזו. מטומטם, כן), אני חרדה מניתוקים.
אפילו כשאני לבד עם עצמי ו-ויברטור אני מתנתקת, אז עם עוד אדם לצדי?
איזה פחד אלוהים.
לא פלא שפעם חשבתי שאני אולי בכלל א-מינית.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
InBloom