אני לא באמת יודעת מה לכתוב, אבל החלטתי לנסות, בלי ללחוץ על אנטר, פשוט לכתוב. אני מאבדת אנשים בקצב, כנראה אנשים שאני צריכה לאבד. בעלת הדירה שלי שלחה לי הודעה עכשיו, שאלה אם אנחנו מעוניינות לחדש חוזה. אני מעוניינת לברוח רחוק מכאן, חשבתי, ועניתי ״כן, אנחנו מעוניינות״. בסדר, אם ניפרד אני אשלם, תרתי משמע. אין לי כסף אבל יש לי גב. זה משהו שצריך להודות עליו. יש לי לאן ליפול. זה משהו לא מובן מאליו. אין לי קרקע, אני שומטת לעצמי אותה על בסיס יומיומי. יש לי בת זוג, אני אוהבת אותה, אני ספק בגדתי בה, ספק בוגדת בה. אני משקרת לה ואני אומרת את האמת. אני רוצה לברוח. מי שהייתה החברה הכי טובה שלי כנראה כבר לא. מי שהיה אחד האנשים הכי קרובים אליי יצא עליי על 200 ולא השיב להודעה המפייסת שלי. אני עלובה. פתטית. עשיתי המון טעויות בחיים שלי, ולא התחלתי לכפר על אף אחת מהן. כואב לי הלב באופן קונסיסטנטי. כואב לי המוח באופן יומיומי. הכל רץ רץ רץ ואני צולעת מדדה מאחור. הבטחתי הבטחות גדולות שאני לא בטוחה שאני יכולה לקיים, ושאין לי אומץ לומר שאני לא בטוחה שאני יכולה לקיים. הלב שלה יישבר בסוף בגללי, ואולי השד לא כל כך נורא. בכל פעם שחשבתי שהכל נגמר מת זהו, הצלחתי לקום, וגם הצד השני הצליח. למה אנחנו בכלל מחפשים יחד? כל כך מיותר כל הכאב הזה שאהבה מביאה איתה. תשאירו לי סקס אלכוהול חברות טובה וזהו. גם סקס לא תמיד. אני שונאת אותי, מאוד. אני לא מתקדמת לשום מקום. היא אומרת שאני עושה תהליך, אפילו הפסיכולוגית שלה אומרת שאני עושה תהליך, ורק אני לא רואה את זה? רק אני רואה את הזיוף? מה אמיתי, מה לא? אני כבר לא יודעת. מה רע, מה טוב? אני כבר לא יודעת. שיפוט חלקי, תובנה לקויה.