הדופק מורגש חזק חזק , ומתנקץ לנקודה אחת בצד באצבע שביד שמאל . אני מניחה שנגסתי בה הרבה זמן , אני לא יודעת . איבדתי תחושת זמן , והלחץ רק גובר וגובר . קצת נפוחה וקצת אדמדמה , אני מניחה לה להירגע , ומקשיבה לקצב תנועות הדופק הזעירות . המוזיקה מרגיעה אותי . הכתיבה מרגיעה אותי . הדופק שבאצבעותיי מרגיע אותי . לאט ובשקט , אני מרגישה כנעלמת , שצורת גופי דוהה ומתנדפת ברחבי החדר הקטן . אני לא מדברת , אני לא חושבת , אני כלום . רק עוד חלקיק שתופס את החלל . זה ייתכן להיות כל כך זעירה ? בעת שאני נעה במרחב ללא כל משמעות ברורה או שאולי לא קיימת כלל , המוזיקה עדיין מהדהדת , המילים עדיין נכתבות , הדופק עדיין מורגש חרש באצבעותיי , שכבר חדלו ממזמן בחיפוש אחר מרגוע .