אהבה זו מילה מסובכת ..

בכיתה ה', העלנו הצגה על יום השואה , על ילד ששמו יוליק, ששונא עצים כי עץ אחד "הסגיר" את אבא שלו לגרמנים.

בהצגה יש שלוש מערכות. מערכה ראשונה - ילדים יוצאים לנטוע עצים, יוליק לא רוצה לנטוע , כולם כועסים עליו

מערכה שנייה - פלאשבק , מספרים , יוליק , גרמני . הגרמנים באים ואבא של יוליק הסתתר בעץ (פנטומימה בעיקר חחח) והעץ הסגיר אותו, יוליק מספר את הרוב. 

מערכה שלישית - חזרה להווה, החברים עוזרים , מעודדים ונותנים יד ליוליק , שלא ישפטו אותו כאן בהיותו יהודי  

בקורס ,

לא היו בנים . 

אז את התפקיד של יוליק אני קיבלתי

המורה שלי לא רצה לשנות ל"יוליה" כי חשב שתפקיד של בן מאתגר יותר ואני מסוגלת.

כל הבנות לבשו טייץ , חולצה לבנה ווסט שחור.

ורק אני לבשתי כמו פעם , כובע כזה שאיחסן לי ת'שיער 

מכנס מבן דוד שלי, נעל ספורט מבן דוד שלי, וחולצה ורודה משובצת והגטקעס מחזיקים. 

אבל עכשיו שאני רואה את זה, אני שחקנית כזאתי טובה חחח..

אני זוכרת איך התפקיד ריגש אותי, איך ביקשתי מאמא שלי שתקרא לי "יוליק" מהיום שקיבלתי את הטקסט. 

אני זוכרת את ההרגשה שהמנהלת שלי בכתה, ותלמיד אחד בא אלי ואמר שריגשתי אותו, רק לי. 

לפני שנה נרשמתי לחברה של משחק, ריקוד, שירה ודוגמנות. אני נרשמתי רק לשירה ומשחק, הדברים היחידים שאני באמת טובה בהם. 

קראו לי ל21 אודשנים, לכולם הגשתי בקשה, ואף אחד לא החזיר לי תשובה.

הבנתי כבר שהחברה זיוף, שכמה חברות שהיו איתי בקורסים ושמרתי איתן על קשר קרה להם אותו הדבר. 

בהתחלה חשבתי זה בגלל המראה שלי, כי לוקחים תמונות, אולי המראה לא מתאים לאף דמות, יכול לקרות. 

אבל בין 14 בנות, זה לא הגיוני. 

ועכשיו בבית הספר החרא שלי אין מגמת תאטרון, 

והקורס היחיד שקיים זה בתל - אביב ואני באשקלון ואני לא יכולה שלוש פעמים בשבוע לסוע. 

אני מתגעגעת לתחושה הזאת, כי שאני מישהו אחר אני דווקא אוהבת את עצמי . 

לא יודעת למה, אולי השנאה שלי כלפי עצמי לאו דווקא במראה...

כי לכל דמות ששיחקתי ושיחקתי 6 דמויות בחיים שלי, התחברתי באופן אישי. 

אני אוהבת משחק , לא אוהבת בתור תחביב . 

אני לא רואה את עצמי עוסקת במשהו אחר, כי רק בזה אני טובה. 

אני רוצה להגשים ת'חלום שלי