הנחישות שלי לאחרונה לקמט כל רגע ורגע ממך,כל זיכרון מר וכל זיכרון מתוק עולה בתוהו ובוהו.
אני מכוונת את עצמי למטרה נכספת,רואה את עצמי מגשימה אותה,אבל המרחק כל כך גדול
והאופק נהיה כל כך צר לעיתים שהלב שלי לפעמים מתקפל מפחד ונרתע לאחור.
אני נעה בין ימים טובים לימים פחות טובים כשבכולם מופיעה דמותך,הישות הקורנת ובו זמנית
הישות ההורסת חומות שלך,בניתי את עצמי מחדש מהריסות שאתה הותרת,הרי לא חשבת
שבין יום כל העולם יתהפך ואחזור לעצמי?
אתה יודע,הדבר היחיד שאני מתעבת בלב שלי הוא העובדה שהוא לא מסוגל למחוק אנשים
שהיו כל כולו,שהיו תקופות שבמקום לב,הדמות שהייתה כל הלב שלי פעמה במקומו.
ועכשיו? אני לא יודעת מה עכשיו.
אני רוצה לדעת מה עכשיו,אבל אני לא מסוגלת לדעת.
הראש שלי לא כאן,לא במקומו,הוא נודד לו למרחקים וחוזר לעיתים נדירות לכאן....
החלטת להשאיר אותי מאחור כמו תמיד , ולחזור כשנוח לך.
אז מה אי אמורה לעשות בנתיים? לשבת בחיבוק ידיים עד שתועיל בטובך לשוב?
לצערך,אני כבר לא נמל שניתן לשוט ממנו ולחזור אליו כשאפשר ולעגון בו וכך הלאה...
אם אתה נשאר,אז תישאר,אם ברצונך ללכת ולא לשוב,עשה כך.
אהבתי אותך באמת,אבל אתה מותח קווים שמזמן היה צריך לגזור אותם
ולתת לתהום לבלוע אותם.
המקום שלך כבר לא כאן.
שלום.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
One Wish.