בכל ערב כשאנחנו יושבים בגינה ליד הבית,על הספסל ההוא,הזכרונות חובטים בנו ללא תקנה.
אנחנו מתחבאים מאחורי פיסות של זיכרון עמעום,מחכים לעוד זמנים כאלה,חובקים געגוע ישן ומצמרר לשעות
הארוכות ההם שהיום הם זיכרון מר-מתוק.
את החיבוקים והצחקוקים שהיו מבחינתו שגרת חיים,החלפנו בשלום תמידי ולפעמים אפילו חד פעמיים.
אני שואלת את עצמי-לאן נעלמה כל החברות הזאת?
שנשבענו שלעולם לא תתפוגג? שנלחם עד הסוף?
אני מבינה שכל אחד הלך בדרכו,אך אני מוכנה לקחת שתיים שלוש צעדים אחורה בשביל להחזיר את הכל
לקדמותו,אבל בליבי אני יודעת שכמה שאנסה,המציאות היא שונה.
הילדה של כיתה ז' וח',היא לא הילדה של היום,רגע לפני סיום י"ב.
וגם האנשים לא אותם אנשים.
זה קצת קשה.
אבל בואו וניצור זכרונות חדשים,לפחות מתוקים כמוהם.
גם ככה הכל יצרב וישרוף בעוד כמה שנים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
One Wish.