Same place,Same mistake.

יותר מדי שאלות עוברות לי בראש בזמן האחרון,לחלק אני מסוגלת לתת מענה,לחלק אני פשוט לא מסוגלת אפילו להגיע

מרוב עומס של מחשבות על הראש שלי,ועומס גם ממקורות אחרים.

אני אולי נושמת אוויר,אבל אני מרגישה הוא מתבזבז לחינם,שואפת אותו אל תוכי,כאלו זה סם לא נחוץ,ומשחררת

בתקווה שיגיע בחזרה למקום שממנו הוא נלקח.

גם האחיזה שלי בחיים די רופפת,אומנם יש לי בהמון להאחז,אבל אני עדיין לא מצליחה להחזיק את עצמי בחוזקה

באותם דברים,ומרגישה לא מעט איך הדרך לתהום קרבה אליי בצעדי ענק.

הגעגועים מחוררים בי חורים קטנים,הראש משחזר לי אלפי רגעים שהייתי שמחה לשכוח ולא לזכור.

המבטים כבר נעשים לי זרים,האנשים נהפכים ללא חשובים,העולם נעשה לי חשוך.

כל מה שאני רוצה זה לפלס לעצמי את הדרך חזרה,להגיע אל הפסגה,אני לא שואפת להצלחה מסחררת

אני רק שואפת להצלחה בתור אדם,בתור אני,אני רוצה פעם אחת להרגיש שווה,ושאני לא סתם נפש נודדת בעולם הזה

ללא מטרה,תגלגלו עיניים כאוות נפשכם,אך זו הרגשתי.

ההריסות שהשארתי מאחוריי נשארו עומדים ואיתנים,והבנייה המחודשת עדיין לא הושלמה,ובספק אם תתחיל.

אני רוצה להתחיל מחדש,מאפס,מכלום.

אך לא באמת מסוגלת.