Same place,Same mistake.

בעודי יוצאת אל הקור שטובע בגופי כוויות חורף,אני מביטה אל השמיים האפרוריים,וחושבת לעצמי

עד כמה יום כזה שאתה רק מחכה שלא ייגמר.

הטפטופים של הגשם על החלון,שמיכת הפוך שאליה אני מתגנבת כשאני רוצה להיעלם

מהעולם ולא לשמוע מאיש.

המחשבות שלנו שטות להן ללא הרף,מגיעות למחוזות חיפצן,ואז ממשיכות במסע לעבר

מקומות נטושים,שעדיין קיימים בראשי.

אני לא מחכה להכרעה,לא מחכה לך שאיפול שוב לרשתך,לא מחכה שוב להיפצע כמו

חיה בקרב מול צייד איתני.

אני לא מצפה שהדברים ישתנו,או ישובו לקדמותם,תמיד עדיף להניחם בצד ולתת

לדברים החדשים שמתחילים לצמוח ולהתפתח להחליף את מקומם של מה שכבר איננו.

הסדקים שנפערים בי לאט לאט מתחילים להצטמצם,ואני מרגישה איך הנשימות שאיבדתי

במקומות אפלים,חוזרות אליי,לקח להן זמן,אך הן שבו.

אביט אליך בחיוך תמידי,גם אם מבטך יופנה אליי במלוא הזעם והרוע,לא אשמור לך טינה.

אך לא אתן לך להכריע את נפשי שמצולקת ממך אנושות.

אלה סימנים להתחלה חדשה.

הימים האחרונים עוברים לי כמו נצח,נצח שהייתי מעדיפה למחוק,להשליך לאחורה,לגרום לו להימנע מכל אפשרות לקחת את

צעדיו אחרונית פנה,בחזרה אליי.

אני קצת חוששת לקראת הבאות,המחשבות שלי בתנודות קיצוניות,מחפשות את השלווה בכל טיפת חופש.

רוצות לחזור לחיק הילדות שקרסה תחת העוול.

איני רוצה לספק הסברים,כשם שאיני רוצה לשמוע אותם,אך האם באמת הברירה מתבהרת למול עיניי?

האם אני בעלת אופציות רחבות,או שמא אני ממעיטה בהן,וביכולתי ליצור אותן?

לא אנטול את שפתיך ממגע רך עם שלי,לא אחסיר את עורי המחוספס מחיכוך אלוהי וממושך עם עורך

השברירי והשחור.

הידעת שבמעמקי ליבך שוכנת איבה,שמחכה להתפרץ לנוכחות הרוחות שמתנפצות על זגוגית חלוני?

הידעת שאני נוטפת קנאה?

הידעת שאתה מעורר בי בחילה וסלידה?

ובנשימה אחת,אתה מצליח לעורר בי רגשות שאת גורלן חרצתי?

הפנם אהובי היקר,אינני עוד משחק ילדים,את שעשועייך ביצעת מספיק .

אשליך אותך מליבי לתוך התהום שהעלייה ממנו קשה ותלולה.

ארוקן אותך כמו שאני מרוקנת את כיסיי מפחדיי.

את ליבי אני משחררת ממצורך הממושך.

המשך הלאה אל הקורבן הבא.