Same place,Same mistake.

לחמתי בחיי מלחמות כה רבות כדי לשרוד אפילו את הדברים הקלים ביותר

עוד שרשרת של אכזבות שנתלית על צווארי ואיתה אני מתהלכת למרחבים עצומים

בכל פעם שאני מדמיינת את דמותך מולי אני מתכנסת בתוך עצמי

ולא נותנת לדבר מלבד מילות השיר שמזכירות לי אותך ולרחש הרוח לחדור לנתיבי ליבי.

החיים הם כמו קופסא של הפתעות,בכל מאורע תמצא קופסא נוספת-טובה או רעה

שתשפיע על הדרכים בהם כל אחד ילך...

ובכל פעם שאני פותחת את הקופסא,אתה מופיע משום מקום ואני מתפתה להחזיר

אותך לקופסא הזו,אך משום מה הלב שלי מתמלא בעוצמתיות,אבל בסופו של דבר זו אני

שנשארת קטנה למולך ומוחזרת לקופסא.

תמיד היית מרעיף עליי מילים שכבשו אותי וגרמו לי להיות כפופה אליך

יכלת לומר לי מילה אחת שקרית והייתי מאמינה לך עם כל הלב.

היום אני אפילו לא רוצה להביט בך,אבל משהו בי מנסה להיות חזק ממני

ולתת לך מקום נוסף בליבי ולכך אני לא מסוגלת להסכים.

אני לא צריכה שתאהב אותי,לא צריכה שתהיה כאן,הלוואי והייתי יכולה

להסיר אותך כמו שמסירים כתם.

אהבתי אותך ולא ידעת להעריך את זה בזמן,ועכשיו כשמישהו אחר 

מקבל את מה שאתה פיספסת אתה נזכר לבוא ולדרוש אותה בטענה

שהיית כאן לפניו? 

אני פשוט מסתכלת ולא מבינה מאיפה הגעת.

שלא תחזור יותר..

אתה נשכחת.

אל תנסה לעשות ממני הטיפשה פה,אני כבר לא נמצאת במקום הזה יותר.

בכל ערב כשאנחנו יושבים בגינה ליד הבית,על הספסל ההוא,הזכרונות חובטים בנו ללא תקנה.

אנחנו מתחבאים מאחורי פיסות של זיכרון עמעום,מחכים לעוד זמנים כאלה,חובקים געגוע ישן ומצמרר לשעות

הארוכות ההם שהיום הם זיכרון מר-מתוק.

את החיבוקים והצחקוקים שהיו מבחינתו שגרת חיים,החלפנו בשלום תמידי ולפעמים אפילו חד פעמיים.

אני שואלת את עצמי-לאן נעלמה כל החברות הזאת? 

שנשבענו שלעולם לא תתפוגג? שנלחם עד הסוף?

אני מבינה שכל אחד הלך בדרכו,אך אני מוכנה לקחת שתיים שלוש צעדים אחורה בשביל להחזיר את הכל

לקדמותו,אבל בליבי אני יודעת שכמה שאנסה,המציאות היא שונה.

הילדה של כיתה ז' וח',היא לא הילדה של היום,רגע לפני סיום י"ב.

וגם האנשים לא אותם אנשים.

זה קצת קשה.

אבל בואו וניצור זכרונות חדשים,לפחות מתוקים כמוהם.

גם ככה הכל יצרב וישרוף בעוד כמה שנים.