מאיפה מתחילים סיפור חיים? מהלידה? מאז שאני זוכרת? או שפשוט מספרים ותוך כדי נזכרים?
אני אוהבת לזרום, אני אוהבת לדבר, להרצות, לספר.
להקשיב קצת פחות, אבל גם זה.
אז סיפור ראשון הוא סיפור על ענת. אבל בשביל הסיפור על ענת צריך לספר על לירון ובשביל לספר על לירון צריך לספר על דגנית וכן הלאה. בסוף אני אגיע להתחלה.
אז נתחיל בגיל. כיתה י'. נרשמתי למגמות אומנות, ביולוגיה וספורט. רציתי תיאטרון, אפילו רבתי עם אמא על זה, אבל לא. אז וויתרתי על זה ולקחתי את המגמות האלה שאמרתי. בתחילת שנה היה נחמד, כולם חדשים. כיתה י', בכל זאת. התחלתי אמנות וזה, היה נחמד, לא משהו מיוחד.
אבל אז המורה עברה תאונה ולא הגיעה כמה זמן. אח"כ, אחרי חנוכה בערך, המורה הופיעה, או שזה היה לפני חנוכה, לא זוכרת. המורה, שקוראים לה גיל, הגיעה לכיתה עם שיער כתום. עכשיו עזבו את זה שהיא גם ככה סיקרנה אותי ורציתי לדעת עליה עוד, כי היא מעניינת, מסתורית כזו. פתאום היא הגיעה, אאוט אוף דה בלו, עם שיער כתום. אתם לא הייתם מסתקרנים? אז התחלתי לחקור, מצאתי פרטים עליה, רציתי עוד ממנה, לראות, להרגיש, להיות, לגלות. סקרנות וכאלה.
לאט לאט הבנתי שאני גם נמשכת אליה, אני נמשכת לבנות.
אני מפנטזת עליה, אני מפנטזת על בנות.
מפחיד, אני יודעת. בשביל ילדה בת 15, לגלות שאת נמשכת למישהי ולא סתם למישהי, אלא למורה שלך. אשה לקלוט את זה, קשה לקבל את זה. אז נכנסתי לדיכאון כמובן. תקופה לא טובה במיוחד. ברחתי מהבית וזה.
הסוף של הרצון שלי להיות עם גיל, ההתגברות עליה, הגיעה בסוף כיתה י'. כשהבנתי שהיא בנאדם, בשר ודם. משעממת כמו כולם. מאמינה באלוהים. בנאדם חלש. אז ככה, פוף! התגברתי. לקח שנה, כן. אבל זהו.
אז לאט לאט, קיבלתי את העובדה שאני נמשכת גם לבנות. לבנים ולבנות. ונרשמתי לאיגי- ארגון נוער גאה.
סוף סיפור גיל.
התחלת סיפור דגנית.
דגנית גיברה איתי באיגי, התלהבתי ממנה- הייתי מוכנה להתגבר על המרחק. באר שבע - רחובות. אהבתי אותה.
יצאנו 3 שבועות. מתוכם ראיתי אותה פעמיים, שאני נסעתי אליה. ובכל זאת אהבתי אותה.
כשהגיע תורה לנסוע אליי- היא לא יכלה.
אז התעצבנתי, היא זרקה אותי ואז טירטרה אותי שהיא רוצה שאני אבוא, לא רוצה שאני אבוא. ממש יויו אני. שברה לי את הלב, אחרי יומיים התגברתי.
באותה תקופה דיברתי גם עם לירון באיגי. התחברתי אליה, רציתי קשר עם מישהי, רציתי לנסות, להתנסות. הייתי עם לירון חודשיים. לא אהבתי אותה, שיקרתי לה, שעמם לי איתה. אבל מה שכן, שכבתי איתה, נישקתי אותה וכדומה.
נסיון- נצבר.
בקיצור, סוף סיפור לירון.
עובדה לא קשורה- אני בנאדם שנדלק על אנשים תוך שנייה, זה משהו באופי, במה שהם משדרים, לא ידוע. פשוט נדלקת לא כל הסבר הגיוני.
נדלקתי על ירין, נדלקתי על עדן, נדלקתי על זו מהמאפייה (ענת).
אנשים שונים, מיוחדים, אין להן אפילו משהו משותף, מבחינה חיצונית לפחות.
אז שנייה אחרי שנפרדתי מלירון- נדלקתי על אנשים. על נשים. אבל לא בניתי על כלום. לא פעם ראשונה שאני נדלקת על אנשים. לא קרה עם זה כלום עד עכשיו, למה שיקרה משהו עכשיו? ומסתבר שקרה.
זו מהמאפייה, ענת. נדלקה עליי גם. החלפנו מבטים איזה שבוע, חיוכים. בסוף היא שאלה אותי מה הגיל שלי. לא שיקרתי, אמרתי עוד מעט 17. היא נרתעה. היא בת 25. אני בת 17. לא טוב. אבל ענבל אמרה לי שאני אקח את זה לאט, היא תבוא אליי.
אז מה שעשיתי- לקחתי ספר, ישבתי ליד המאפייה וחיכיתי. חיכיתי, חיכיתי ואז הסתכלתי - המבטים נפגשו ותחושת חמימות עלתה בי. חייכנו. היא המשיכה לעבוד, ואני לקרוא. אז היא התיישבה לידי - דיברנו, על הספר. על הנטיות המיניות, עליי, עליה. סיימה סיגריה ולקחה את המספר שלי. היא התקשרה בערב. דיברנו. קבענו להיפגש בשישי. באתי למאפייה בשישי. דיברנו, היא הייתה צריכה ללכת. היא נישקה אותי - הפתיעה אותי. אני מנשקת זוועה. קבענו יום שישי בערב להיפגש. נפגשנו, שכבנו. לא אפרט יותר מדי. היא נרדמה מחבקת אותי. קמתי, התלבשתי ויצאתי. הביתה. מרחק חצי שעה הליכה, לילה, מפחיד. 5 בבוקר היא התקשרה אליי, דאגה לי. הכל טוב. שבת נפגשנו. היום יום שני. אתמול ישבנו לאכול. התנשקנו. הלכנו מאחורי המאפייה, התנשקנו. דיברנו על האקסית שלה. נראלי שאני מפתיעה אותה בבגרות שלי. כיף לי. אני לא מאוהבת, אבל כיף לי. אולי אין לי רגשות באמת. היום אני רואה אותה שוב. עוד כמה שעות. טוב לי איתה. אני מקווה שגם לה טוב איתי. הגיל לא מורגש. אני בוגרת, מסתבר.
בקיצור - זה הסיפור על גיל, דגנית, לירון וענת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
