פרק 1= נשיקות מדממות:

הוא יצא מתוך פתח האוורור. חולצתו השחורה הייתה קרועה מעט בשרוולו השמאלי, אך הוא לא שם לב. בידו השמאלית, אחז באייפון שחור, שעד לפני כמה דקות צילם כמה מהנשים שבתוך המבנה.
ברגע שיצא החוצה, הופיע מולו נער נוסף.
ג'וני נשך את שפתיו, "מה אתה רוצה ג'ימי?".
ג'ימי נשען בכתפו על הקיר הלבן, משפיל את מבטו אל רגליו היחפות של אחיו, שרק מכנסי סקיני ג'ינס הגנו עליו מהקור העז.
שניהם עמדו מחוץ לבית- החולים, בעוד שלג לבן החל לפול עליהם מן השמים.
לג'וני היה שיער דק, בלונדיני- בהיר, שהגיע כמעט עד לכתפיו. קומתו הייתה נמוכה, והוא היה כה רזה עד שאפשר היה לראות את עצמותיו. עורו היה בהיר, כמעט לבן. שפתיו היו מחוטבות, עיניו הכחולות קטנות, ולחיו סמוקות.
לעומתו, היה ג'ימי גבוה, רעמת שערו העבה הייתה חומה, בטנו הייתה מעט שמנמנה, גופו חסון. שפתיו היו מעט יותר שמנות משל ג'וני, ועיניו החומות גדולות בהרבה. הדברים היחידים בהם היה להם משהו משותף, היה עורם הבהיר כשלג, ופניהם העגלגלות.
ג'ימי התיישר. הוא לבש סוודר אפור, ומכנסי ג'ינס עבות בצבע תכלת. נעלי סניקרס אדומות לרגליו.
"זוז. אני רוצה להיכנס". אמר לאחיו כשמבט אדיש על פניו.
ג'וני זז לאחור, מפנה לו מעבר.
ג'ימי נתן לג'וני אגרוף על כתפו. ג'וני עיווה את פניו.
"צילמת תמונות של מישהי?", שאל ג'ימי, עדיין אדיש למראה אחיו המתפתל מכאב.
"צילמתי תמונות של ג'ני מתקלחת", לחש ג'וני, משפיל את מבטו.
ג'ימי חייך חיוך מרושע. "כדאי לך שאלו תמונות יפות, כי אני רוצה לראות אותן הערב. ברור?".
ג'וני הנהן.
ג'ימי התכופף, והחל לזחול לתוך הפתח הקטן.
~~~
היא בחנה את עצמה במראת המקלחת השבורה.
שערה השחור- חלק היה אסוף בקוקו, מגבת לבנה עטפה את גופה. מתוך פניה החוורות בלטו עיניה השחורות והגדולות. ריסיה היו ארוכים, עד כדי כך שלעיתים חשבו שאלו ריסים מלאכותיים.
סנטרה הקטן ועצמות לחיה הגבוהות, פיה המחוטב ומצחה הרחב מעט השוו לפניה מראה של לב.
את חדר המלון הקטן והמלוכלך, האירו רק שלוש נרות לבנות: אחד על השידה, אחד על מיני מקרר, ואחד לידה. המיטה שבחדר מאחוריה הייתה מכוסה בכיסוי לבן.
היא הסתובבה, ואז נעתקה נשמתה.
על מיטתה, שכבה אישה צעירה. היא נראתה כבת עשרים, אך שתיהן ידעו שהיא הרבה יותר מבוגרת.
האישה הביטה בה חזרה. "הרבה זמן, מה?".
היא הביטה באישה בתיעוב. "אין לי כוח, דמי".
'דמי' התיישרה על מיטתה, והחלה לשחק עם שערה הבלונדיני. "גם לי. אבל את חברה שלי, ולכן באתי לכאן כדי...".
היא כיווצה את אגרופיה. "אני לא חברה שלך", לחשה בקולה השקט.
גבותיה של דמי התרוממו. "אה, את לא?".
"לא".
"אז אולי היינו צריכים לשלוח את דיוויד לכאן?".
מצחה התקמט מעט בכעס. הנערה הכריחה את עצמה להתקדם אל דמי. כל צעד שצעדה לכיוונה, היה צעד כבד, נגרר.
דמי התרוממה ממיטתה. חיוך מרושע עלה על שפתיה. "תראי אותך! איזה זונזונת יפיפייה נהיית!".
"אנ'לא זונה!", מחתה הנערה.
"עוד יותר טוב!", המשיכה. "הוא יותר אוהב בתולות מזדיינות. את הזונות זה קל לקחת- הן מוכנות לוותר על עצמן בקלות. ואילו בתולות", היא צעדה אל עבר הנערה המפוחדת, אך זו צעדה לאחור, מתרחקת ממנה, "אותן יותר קשה להשיג. אם הוא יקבל אותך, הוא יהיה מרוצה!"
הנערה ניסתה להתרחק עוד לאחור, אך גבה נתקל בקיר, ודמי נעמדה מולה.
היא הרימה לעברה את ידה. הנערה עצמה את עיניה, בטוחה שתחנוק אותה, אך דמי רק ליטפה את לחיה.
"קר", מלמלה דמי, "כל כך קר. למה את כל כך קרה?".
"תעזבי אותי", לחשה הנערה.
"אוי", הרחמים המזויפים בקולה של דמי היו ברורים. "כל כך קר לך! בואי, הוא מחכה לך".
הנערה דחפה את דמי, ועקפה אותה. "שימשיך לחכות".
גבותיה של דמי התרוממו, אך הנערה רק התרחקה אל עבר מיטתה, מתיישבת עליה.
דמי הביטה סביב, מחפשת דרך לשנות את דעתה. "מה עם כסף?", שאלה לפתע.
"הסתדרתי עד עכשיו, אני אסתדר גם בעתיד".
"מאיפה היה לך כסף? את ברחת מהבית לפני ארבע שנים, איך השגת כסף?".
היא הביטה בה במבט שאומר 'זה לא עניינך'!
דמי הביטה בה בבלבול, אך לפתע הבינה, וצחקה.
"התחלת לגנוב?".
"סתמי", מלמלה הנערה במבוכה.
דמי הביטה בה בזלזול. "יש לך בעיה בלרצוח, אבל לגנוב- אין לך בעיה!".
"די!", היא קראה, עוצמת את עיניה בחוזקה. "די! די!".
היא נאחזה בכוח בראשה, וטלטלה אותו מצד אל צד. די.
כשפתחה את עיניה, לא ראתה את דמי.
הקלה גדולה עלתה בליבה, אך היא נעלמה לפתע כאשר חשה את הבל נשימתה הקריר על עורפה, ואז מסניפה את ריחה.
"את מריחה טוב", לחשה דמי.
"אה, תודה?".
דמי נישקה את כתפיה. נשיקה קטנה, קרירה, שהעבירה בנערה צמרמורת.
"הטעם שלך טוב", לחשה. "הוא רוצה אותך. יותר מכל דבר אחר בעולם".
הנערה הסתובבה, בכעס. "תפסיקי!".
אבל דמי כבר לא הייתה שם.
הנערה התרוממה. איפה זה? חשבה בבהלה.
היא רצה אל חדר המקלחת, חוטפת במהירות את הסכין החדה מהרצפה ומצמידה אותה קרוב אליה.
"זה לא יעזור לך", נשמע קול. הוא היה דומה לזה של דמי, אך היה יותר חלול ומרושע.
קולו המקפיא של החושך.
היא הסתובבה אל עבר המראה. רואה איך בחדר השינה נכבים כל הנרות.
חושך כבד עטף את החדר. היא נרעדה.
מתוך החושך, הגיחה דמי. אולם היא לא הייתה היא לגמרי: עיניה כבר לא היו, במקומן היו חורים שחורים, ריקים. שפתיה נראו כאילו הודבקו למקומן, וחתכים עמוקים הופיעו על לחיה.
"בואי, לקסי", לחשה. "בואי!".
"לא!", צעקה לקסי. היא הסתובבה אל עבר דמי, והרימה את סכינה.
דמי צחקה. "את לא תוכלי לפגוע בי!".
"מי אמר שאני אפגע בך?".
דמי הפסיקה לצחוק. "את לא עומדת ל...".
אולם היא לא הספיקה להשלים את המשפט.
לקסי נעצה את הסכין, עמוק בבטנה. ואז שלפה אותו, מניחה לדמה להישפך החוצה, בעודו צובע את הרצפה ואת טבורה. היא הרימה את הסכין, ונעצה אותו שוב, הפעם בצלעותיה.
צעקה איומה בקעה משפתיה כשעשתה כן.
דמי הביטה בלקסי במבט אדיש, ולא זזה ממקומה.
הסכין החליק שוב מצלעותיה של לקסי, והיא הרימה אותו, נועצת אותו בכתפה.
"את יודעת שזה לא משנה, נכון?", אמרה דמי.
מטר של דם זלג מפצעיה של לקסי. היא הביטה בשרה בשנאה, בעודה מתכופפת בכאב.
"אנחנו נמצא אותך", דמי צעדה לאחור, "לא משנה מה".
~~~
"שירות חדרים!", קרא קול דקיק מבעד לדלת החדר.
אין תגובה.
הדלת נפתחה בחריקה. בפתח החדר הישן, עמדו שתי חדרניות.
"את חושבת שהם עזבו?", שאלה אחת מהן, בעודה מדליקה את המתג של האור.
אולם החדרנית השנייה לא ענתה לה, מכיוון שברגע שהדליקה את האור, צרחו שתיהן.
הכיסויים שבמיטה היו מבולגנים, נוטפים דם. על המיטה, שכבה נערה צעירה.
היא הייתה בערך בת שמונה- עשרה, אולי פחות אפילו. ראשה הורכן אחורנית, פניה היו ריקות מהבעה. על שפתיה, היו סימנים של נשיקות נוטפות דם. פצעים חמורים הופיעו על צלעותיה, בטנה, כתפה, ולאורך ירכיה. דם יבש צבע את עורה.
"או מי גאד!", צעקה אותה חדרנית, "תקראי לאמבולנס!".