פרק 2= בית חולים.

היא פתחה את עיניה באיטיות. אור לבן פילח את עיניה.
לקסי התרוממה במהירות. איפה אני?!, חשבה בבהלה. יכול להיות שזה לא עבד? הוא תפס אותה?
לא, הבינה לפתע לקסי. היא התעוררה במקום לבן, על מיטה לבנה, באור יום, ואורות מבצבצים מהמסדרון. לו תפס אותה, היא הייתה עכשיו כלואה במקום חשוך או צינוק או משהו.
מבטה הושפל אל כתפה השמאלית, והיא קלטה את התחבושות הרבות בהם נעטפה. תחבושות סביב כתפה, החזה שלה, בטנה, וסביב יריכיה. רגע- מה? היא לא פצעה את יריכיה!
לקסי קלטה לפתע שאינפוזיה מחוברת לזרועה. היא רצתה לשלוף את המחט החוצה, אך פחדה שזה יכאב. היא תמיד פחדה ממחטים ומסכינים, אומנם פחדה דעך מעט כשהחלה לחתוך את עצמה, אך כעת הוא שב, חזק מתמיד.
ראשה כאב. היא שפשפה אותו בעצלנות.
הדלת נפתחה בחריקה.
בפתח, עמדה אישה גבוהה כבת ארבעים, חלוק לבן לגופה השמנמן. שערה החום היה אסוף לאחור בקליפס, ועיניה הכחולות- הקטנות נצצו בחביבות.
"הי!", היא חייכה לעבר לקסי בידידות. "אני טרה. את יכולה לקרוא לי טי, כמו כולם פה. אני המנהלת של המקום".
לקסי נעמדה. גבותיה התכווצו. "מה זה המקום הזה?".
טי חייכה. "זה הבית- חולים ע"ש ג'ון גרו, מייסד המקום ובמקרה גם סבא- רבא שלי".
לקסי הביטה בה במבט מופתע. "בית חולים? למה?".
טי הצביעה על הפצעים שלה. "את נפגעת. מישהו פרץ לחדר שלך בבית המלון ופגע בך. אותו מישהו פגע בך ב...".
"אני יודעת איפה פגעו בי!", צעקה לקסי. קולה הדהד ברחבי החדר.
טי הפסיקה לחייך.
לקסי אחזה בראשה בתסכול. "אני יודעת איפה", מלמלה, "הדבר האחרון שאני רוצה זה גם לשמוע על זה".
טי התקרבה אל לקסי, אך הנערה צעדה לאחור על כל צעד שהתקדמה לעברה. לקסי הייתה מעט נמוכה, ומול אותה אישה עצומה הרגישה שברירית.
היא לא יכלה לשאת את זה. דמעות פרצו מעיניה. דמעות עצובות, שקופות מלוחות. כאלו שבוכים ברגע הכי אומלל בחיים.
"אני מצטערת", אמרה טי. היא הוציאה מכיס חולצתה מטפחת לבנה, והושיטה אל לקסי בהיסוס מה.
לקסי חטפה את המטפחת, והחלה לנגב את פניה.
טי נשכה את שפתיה. "אני הולכת לקרוא לעזרה, אוקי?", אמרה אל לקסי, וכאשר זו לא הגיבה, מיהרה האישה הגדולה לעזוב.
הדמעות כבר לא זלגו מעיניה של לקסי.
כשהרימה את מבטה, ראתה לקסי אחד מהאחים* עומד בפתח ונשען על הדלת. שערו היה חום-  כהה, גופו היה חסון. עצמות לחיו היו גבוהות, ידיו שריריות. עורו היה שזוף, ועיניו חומות. הוא היה נאה.
הוא הביט בה במבט ריק מעט, אך עם זאת גם משועשע. "הי".
לקסי נרעדה.
הנער התקדם לכיוונה. "אני דין".
"אלכסנדרה".
הוא נעמד מולה. "זה אלכס או סנדרה בקיצור?".
"זה לקסי".
הוא הרים את גבותיו. לקסי נאנחה: "זה סיפור ארוך".
"או... קי.", הוא התיישב לידה.
אך היא לא הגיבה.
הוא חייך. "בת כמה את?".
"שבע עשרה וחצי, עוד מעט שמונה עשרה".
"אני בן תשע עשרה".
היא הביטה בו בעצבנות. "וואו. זה ממש אמור לעניין אותי?".
דין סקר במבטו את גופה. עיניו ננעצו בשדיה. "את בסדר?".
"מה?", היא כיווצה את גבותיה.
דין הניח יד על צלעותיה. הוא התכוון לפציעה, אך לקסי ידעה שהוא מנסה להתקרב ולגעת בחזה שלה, והורידה את ידו בכעס. "תעזוב אותי סוטה!".
"ואם לא בא לי?"
לקסי התרוממה בכעס. "תעוף מפה", מלמלה.
גבותיו התרוממו מעט. הוא היה משועשע. "את אמרת לי עכשיו לעזוב?".
"כן", סיננה לקסי, "אני רוצה שאתה...".
"חזרתי", קראה טי מפתח החדר. לידה עמדה רופאה צעירה, בשנות העשרים לחייה.
דין חייך אל טי. "הי דודה", אמר לה.
לקסי קיפצה את שפתיה. דודה? לא פלא שעוד לא פיטרו את המטומטם!
~~~
"עוד מעט סוגרים, ילד", קראה הספרנית מהקצה המרוחק של הספרייה.
ג'וני הרים את מבטו מהצג, והשיר את מבטו לעברה. "תוכלו לתת לי עוד כמה דקות?", שאל, לא צועק אך גם לא לוחש.
הספרנית התלבטה קצת. "שתי דקות".
ג'וני חייך, והביט חזרה במחשב. אם הייתם מביטים שם, הייתם רואים אותו גורר תמונות מהדיסק-און-קי שלו אל אתר מסוים. הודעה קטנה הופיעה. 'תמונותיך הועלו בהצלחה'.
הוא חייך. תמיד הוא אהב לצלם תמונות. כשהוריו קנו לו מצלמה ליום הולדתו, הוא הרגיש על גג העולם. הוא יחל לרגע שבו יוכל כבר לצלם תמונות ולמכור אותן, אך ידע שבינתיים לא יתייחסו אליו ברצינות, לא כל עוד הוא ילד.
האינטרנט היה בשבילו הזדמנות קסומה להראותן לעולם. התגובות שקיבל ג'וני על כל תמונה העלו חיוך על פניו, בין שהיו לשלילה ובין שהיו לרעה. הוא אהב שראו את התמונות שלו.
בייחוד אלו של ג'ני. תמיד היו תגובות טובות אליהן.
צלצול מוזר התחיל לפתע להישמע בספרייה. הספרנית הזקנה הביטה בג'וני במבט מאשים.
"סליחה", מלמל לעברה, מוציא את הפלאפון שלו מכיסו.
כשראה שהמתקשר הוא ג'ימי, לחץ על תפוס.
~~~
"אוקי בי!", קראה אדיסון.
"בי!", קראה ליסה, בעודה מתרחקת מחברתה.
אדיסון החלה להעלם בכיוון הנגדי, בעוד השמיים נצבעו בשחור. ליסה כיסתה את ראשה בכובע הקפוצ'ון שלה, משלבת את ידיה כנגד הקור העז ששרר. השעה הייתה מאוחרת, עוד מעט חצות.
ליסה הרגישה קצת עצבנית. מעין אינטואיציה פנימית. ואז, משום מקום, קלטו עיניה נער צעיר.
הוא שכב מתחת לספסל, ידיו עטפו את עצמו, קול בכיו התמים גרם לה להביט בו. שערו היה שחור, מסורק לפנים, ועורו בהיר.
ליסה התכופפה מעט. הנער הביט בה בחשש בעיניו החומות.
"אל תפחד", מיהרה לומר.
"בבקשה, תעזרי לי לצאת", לחש הנער.
ליסה נשכבה, ומשכה לעברה את הנער. הוא נצמד אליה בחוזקה, והיא חיבקה אותו.
"בן כמה אתה? מה אתה עושה פה?", שאלה.
"ארבע- עשרה וחצי. אני חיכיתי ל...", ואז השתתק לשנייה, "למישהו".
"איך קוראים לך?".
"דמיאן".
היא נשקה ללחיו.
"את יודעת משהו?".
"מה?".
ברגע שאמרה זאת, תפס דמיאן בראשה וסובב אותו לאחור.
דמיאן חייך. חיוך אפל. אפל ומרושע. ליסה צרחה, שומטת אותו מידיה, בעודו נופל על רגליו על הקרקע.
ידיה של ליסה התעופפו לכול עבר. דם נזל משפתיה.
צחוקו הנורא של דמיאן רעם ברחבי הפארק.
היא קרסה על הרצפה, מתפתלת לכול עבר.
דמיאן הושיט את ידו אל עבר שפתיה. ליסה ניסתה לנשוך אותן, אך לא הצליחה.
הוא ניגב דם מסנטרה, ואז קירב את היד אל פיו, ולקק את הנוזל הארגמני.
עיניו האפילו. ניצוץ היה בעיניו. סמל שחור החל להיחרט על לחיו הימינית. זה ניראה כמו האות D, אולם קצוות האות היו מעוגלים כלפי מעלה, ושתי נקודות היו בתוך האות
"אי... אאה?", ניסתה ליסה לומר.
"אם? מי אני?", הביט בה דמיאן, "אני בנו של החושך. אני חי מהרג, כמו אבי. אני רוצח אנשים כמוך, וטוב לי עם זה!", צחק ברשעות, "לעזאזל, טוב לי עם זה! טוב לי לרצוח את מי שאנחנו לא רוצים, ולצרף את החזקים שאנו כן רוצים! את חלשה, את תמימה! אנחנו לא רוצים אותך", הוא התכופף עליה מעט, "אז אנחנו ניזונים ממך".
עיניה של ליסה נשאבו פנימה, מותירות אחריהן מטר של דם.
דמיאן נירכן קדימה, ובמהירות, תלש את שפתיה בידו המוכתמת בנוזל האדום.
ונישמתה כבר לא הייתה שם.

~~~עריכה, 20:21:~~~
קוראים יקרים, אני מעדכנת מהר מהלפטופ של אימא שלי:
אבא שלי החרים לי את המחשב לשבוע, אז שבוע הבא לא יעלה פרק.
אני אפצה אתכם ברגע שאוכל!