אפשר לומר שהפרעות האכילה שלי החלו מתישהו בשלהי חטיבת הביניים, אולי אפילו לפני אם מרחיקים לכת ופוקחים את העיניים קצת יותר לרווחה, אפשר היה להבחין גם אז שמעולם לא הרגשתי בנוח בנוגע למשקל או לגוף שלי.
אני אתחיל בלהודות שמאז ומתמיד הייתי מושפעת מאוד ממראה, כן, חשוב לי מאוד להיראות טוב ואני חושבת שזה חלק מהיותי בחורה שרוצה להיות בשליטה על כל האספקטים בחייה.
מובן שאני מסתמכת על מקובלה חברתית ותו לא, אין ספק שאם עודף משקל היה יפה בעיני הכלל כולן, כולל אותי, היו עושות מאמצים עילאיים כדי להיות כמה שיותר שמנות.
אפשר להגיד שהשאיפה הזו לשלמות משפיעה על כל דבר בחיי בין אם זה הצלחה בלימודים, נסיונות להיות כמה שיותר אינלקטואלית, חברותית, מעניינת, להעסיק את עצמי בכמה שיותר פעילויות, לא להרגיש מבוזבזת בשום צורה שהיא.
אני חייבת להתוודות שאני עצלנית לאין שיעור. כן, אני אמצא כל תירוץ וסיבה לצאת ולחגוג ולהשתכר ולמצוא חברה, למרות זאת כשזה נוגע בלעשות דברים שהעניין שלי בהם פחות יותר, אני אמצא שלל סיבות ותירוצים לאכול ולשבת מול הטלוויזיה ללא מעש. ומשום מה אינני מצליחה למצוא את הכוחות הנפשיים לעשות מה שאני באמת צריכה לעשות למען העתיד שלי, למען האושר העתידי שלי, למען ההורים שלי, למען ההרגשה הזו שעשיתי משהו חשוב היום.
אני זוכרת, הייתי בכיתה ט' והייתי התגשמות השלמות בעיני. לפחות עכשיו, בדיעבד. כמובן, אז הדבר האחרון שהרגשתי היה שלמות.
במהלך השנה ההיא הגשמתי את עצמי בכל דרך אפשרית.
לא היה מבחן אחד שקיבלתי בו מתחת ל-95, הייתי במשקל הנמוך ביותר שהייתי בו עד היום, הייתי.. רזה, יפה, היה לי שיער ארוך עד מחצית הגב ולמען האמת לא היה לי אכפת. זאת אומרת, היה לי אכפת, מעצמי. וזהו.
היה לי בן זוג שהיה מאוהב בי עד מעל הראש, אני מרשה לעצמי להודות כאן בשקט, בכתב, היכן שאף אחד לא רואה שלא הרגשתי אליו דבר באותה התקופה. נהניתי מכך שאהב אותי וזו הייתה התרומה שלי למערכת היחסים הזו, לתת לו לאהוב אותי.
הפרעות האכילה היו בשיאן ואני הייתי כל כך גאה בעצמי, אני עדיין גאה בעצמי של אז. אני אפילו לא בטוחה איך עמדתי בזה.
הלכתי לעשות ספינינג 6 פעמים בשבוע בעוד אכלתי בערך המקסימלי ביותר 300 קלוריות ביום כשבדרך כלל אפילו את זה לא הרשתי לעצמי.
זהו. האמת היא שאני לא רוצה לחזור לנקודת השבירה, מסוף כיתה ט' הכל החל להדרדר כבר במשך שנתיים.. נפשית, פיזית, מנטלית.
הציונים, המשקל, היופי, העניין, האושר, הכריזמטיות. אני מרגישה כמו רוח, כאילו.. הכל נעלם לי וחמק מבין הידיים.
אני יכולה לנסות להצביע על האשמים כשבעצם אני האשמה היחידה לעצמי.
אני יודעת בתוך תוכי שהגרעין לשיפור העצמי האמיתי בשבילי הוא לתת להפרעות האכילה שעדיין חיות ובועטות בי ביטוי אמיתי.
אני יודעת, גם אם זה נשמע טיפשי אפילו קצת בעיני שאם אהיה רזה באמת זה ישנה את החיים שלי מקצה לקצה. המטיבציה שלי תדאה לשחקים והרצון שלי לקום בבוקר ולצאת מהמיטה בכל יום ייגבר מיום ליום.
אני יודעת שלא לאכול זה קשה, ולצערי לאכול אני מאוד אוהבת. מצד שני, אני יודעת שלהיות שמנה זה קשה יותר.
אומנם זה לא מסתכם כאן, אני מתכוונת בנוסף לפינוי המקום בשביל אנה בחיים שלי לפנות גם מקום להצלחה בלימודים, עם החברים ואולי למען האמת גם סקס פה ושם יעזור. למרות זאת אני מרגישה שלאהבה אין מקום עדיין.. אפשר לומר שאני עדיין לא מוכנה לפנות לה מקום שוב.
וואו, אני מרגישה שזה הדבר הכי אמיתי שפרקתי כבר הרבה מאוד זמן.
בכל מקרה, אני חולה מאוד כרגע לכן אני לא אוכל לעשות ספורט אבל ברגע שארגיש קצת טוב יותר, ספורט לפחות 3 פעמים בשבוע בלי וויתורים.
אני לא מתכוונת להשקל בזמן הקרוב כי בדיוק יצאתי מדיאטה עם סדרה של בולמוסים לאחר שהורדתי 7 קילו אני מניחה שעליתי אולי 10.
אני מעריכה בגסות שאני שוקלת 75. אולי יותר. גובהי 170.
זה רע, כן, אני יודעת. בנוסף לכך שאני יכולה להזכר בתקופות היפות.. 55 קילו ופחות. לא ממש מזמן.
1.3 = השקילה הראשונה.
תכנון- רק תה עם סוכרזית ומים בימים ראשון ושני.
בהצלחה לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Ghost of bones